וַיְהִי עֵשָׂו, בֶּן-אַרְבָּעִים שָׁנָה, וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת-יְהוּדִית, בַּת-בְּאֵרִי הַחִתִּי–וְאֶת-בָּשְׂמַת, בַּת-אֵילֹן הַחִתִּי. וַתִּהְיֶיןָ, מֹרַת רוּחַ, לְיִצְחָק, וּלְרִבְקָה.
למרות שבקטע נעסוק בברכת יצחק לבניו, הוא מתחיל דווקא ב"נזיפה" לעשיו. כפי שתיכף נראה- נזיפה זו לא הפריעה ליצחק להמשיך במתן הברכה לעשיו, ולמעשה יותר משזו ביקורת על עשיו- זו ביקורת על יצחק. למרות מורת הרוח שהסב עשיו ליצחק, למרות הבנת יצחק שעשיו פועל בניגוד לקו של השושלת- יצחק ממשיך במתן הברכה לעשיו, מתוך אמונה שדרך העשייה של עשיו תמשיך את דרך העשיה שלו.
אך- יתכן ויש כאן דבר מה עמוק יותר שלא נגלה לעין במבט ראשון. יצחק- ניצל ממוות בזכות התערבות אלוהית. אלוהים הדגיש לפני יצחק שהוא עימו, ולכן- יצחק לא חושש להתכוון לתת את הברכה לעשיו. הוא יודע שמי שצריך לקבל את הברכה- יקבל אותה, ולא משנה מה תהיה בחירתו ה"אישית". אך אם כבר- עלינו לדון בסוגיה האם יצחק קיבל מידע מרבקה אודות ממשיך השושלת, וסיכוי סביר שהתשובה הינה "לא", אחרת כל נושא ההתלבטות האישית לא היה מגיע לכדי מבחן. אך יתכן גם שרבקה כן שיתפה את יצחק והוא בחר להמשיך בדרכו מתוך אותה הנחה שהקב"ה יסדר את העניינים, ויד אנוש לא תוכל לקלקלם.
אנו נראה שרבקה "נענשת" בתורה, בכך שמאז שליחתו העתידית של יעקב ללבן- היא לא נזכרה עוד. למעשה- רבקה "הקריבה" את עצמה על מזבח המעשה הנכון. אם כך- היא לא סמכה על יצחק ועל דרכו, בין אם ידע על דברי הקב"ה אליה ובין אם לאו, אבל הכל מתמקד בנקודה אחת- האם הנבואה לרבקה נועדה להקנות לה זכות פעולה, או זכות התבוננות בלבד? מה מצופה מאיתנו- לפעול לקידום התוכנית האלוהית, או להתבונן בה בלבד? אמנם הקב"ה לא היה מאפשר לנציגו לפעול לשיבוש השושלת (כפי ,שראינו למשל במקרה חנוך), אבל הקב"ה בחר לערב את רבקה כיוון שעצם ידיעת המידע דורשת מהאדם אחריות ויתכן שגם פעולה, אך כפי הנראה כמו במקרה העולה של יצחק- המטרה רצויה אבל הדרך- פחות.
לפיכך נוכל לומר באופן מלא שהקב"ה מעוניין בבחירתנו האישית ובהליכתנו בדרכנו אנו, והוא יגן וישמור שלא נסטה מהתוכנית שלו. דוגמה טובה הינה בחירתו של אברהם בישמעאל על פני יצחק, ובכיוונונו של אברהם לכיוון יצחק מבלי לפגוע בבחירתו של אברהם בישמעאל. אך במקרה זה- בחירתו של יצחק בעשיו לא באה לכדי מימוש, ויתכן שלכך יהיו השלכות רבות משמעות שנראה אותן כבר בסיפור יוסף.
בכל מקרה- יעקב לא הוזכר עד כה, מלבד המקרה בו הוזכר גם עשיו (הנזיד). דווקא הראשון שמוזכר בלי אחיו הינו עשיו. סביר להניח שעשיו היה הרבה "בבית". צד- וחוזר, צד- וחוזר. יעקב- נדד הרבה יותר בין האוהלים השונים, ופחות היה בבית. לכן המשפחתיות של עשיו, כרגע- היא בולטת יותר משל יעקב והוא מתחתן ראשון.
אבל עם מי?
חת הינו בנו השני של כנען. אותו עם שצריך להוריש את הארץ מפניו.
ועפרון החתי הוא המוכר של מערת המכפלה. הורשת הארץ התחילה למעשה אצל אברהם מול החתים.
וַיָּקָם, אַבְרָהָם, מֵעַל, פְּנֵי מֵתוֹ; וַיְדַבֵּר אֶל-בְּנֵי-חֵת, לֵאמֹר.
ובהם עכשיו מתחתן עשיו, ובכך פוגע במעשה קניית מערת המכפלה. כמו כן הוא מונע למעשה כל אפשרות להורשת הארץ מצידו- בלי פגיעה בו עצמו. יתכן שעשיו היה מודע לכך שהוא לא ממשיך את ברכת אברהם ולא יכול להמשיך אותה או שכלל לא היה מודע לה.
ולכן גם יצחק וגם רבקה מתעצבים. רבקה- כי היא מבינה שיעקב יאלץ לפגוע בו ובצאצאיו בשלב כלשהו בהיסטוריה, ויצחק- כי הוא חושב שעשיו יתקשה למלא אחר הצו האלוהי (שלא יינתן לו כמובן) עקב נישואיו עם בנות הכנעני- שאביו אברהם כל כך הקפיד שלא יבוא עימן בברית הנישואין.
וַיְהִי כִּי-זָקֵן יִצְחָק, וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת
יצחק מקבל זאת כאות וסימן להחלפת הדורות, ונראה גם בהמשך שכהות העיניים הינה סימן להחלפת הדור .
וַיִּקְרָא אֶת-עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל, וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי, וַיֹּאמֶר אֵלָיו, הִנֵּנִי.
קריאה מדויקת ותשובה מדויקת. בלי פיטפוטים מיותרים.
אך מדוע יש צורך להזכיר שעשיו הינו בנו הגדול? האם אנו לא יודעים זאת, כבר לפחות משתי פגישות קודמות עם עשיו (גם בלידה וגם במכירת הבכורה)? אין זאת אלא שמכירת הבכורה לא הגיעה לידיעתו של יצחק, כיוון שבהסתכלותו- עשיו הינו עדיין בנו הגדול, למרות ש"חוקית" ויתר על כך. לפיכך- יש סיכוי שאם מכירת הבכורה לא הגיעה לידיעתו, כנראה גם הבטחת הקב"ה לרבקה לא הגיעה לידיעתו. כנראה הבחירה האלוהית כלל לא הגיעה לידיעתו של יצחק, ולפיכך בחירתו הסתמכה על נסיונו הקודם (ישמעאל) ונסיונו עצמו (עשייה באמונה), ולא על ידיעה שהיא. לכן חשוב היה להזכיר את היות עשיו "בנו הגדול" כדי שנבין שיצחק לא מודע למכירת הבכורה ולבחירה האלוהית.
אבל תשובתו של עשיו מפתיעה- הנני. הוא יודע כיצד לענות, והוא מכיר את תשובת אברהם לקב"ה- הנני. משמע- עשיו לא כ"כ מנותק מנושא השושלת כפי שחשבנו. זה כן חשוב לו והוא לא מזלזל בכך. יתכן שמכירת הבכורה בוצעה על ידו בכזו קלות יחסית כיוון שהוא אכן זילזל בה- אבל מסיבה אחרת מאשר ציינו שם – מהסיבה שהוא היה סמוך ובטוח שאהבתו של אביו מבטיחה לו את ברכת אברהם.
וכאן אנו מקבלים את הנאום הארוך ביותר של יצחק עד כה:
וַיֹּאמֶר, הִנֵּה-נָא זָקַנְתִּי; לֹא יָדַעְתִּי, יוֹם מוֹתִי. וְעַתָּה שָׂא-נָא כֵלֶיךָ, תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ; וְצֵא, הַשָּׂדֶה, וְצוּדָה לִּי, צידה (צָיִד). וַעֲשֵׂה-לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי, וְהָבִיאָה לִּי–וְאֹכֵלָה: בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי, בְּטֶרֶם אָמוּת.
הכרנו את יצחק כשנולד, כשנגמל, כשעלה לעולה, כשבא ללוויית אמו, אצל ישמעאל, בחתונתו עם רבקה, בגרר, ועכשיו. תחנות רבות בחייו.
כשנולד וכשנגמל- אנו לא מצפים שידבר.
כשעלה לעולה- אומר משפט אחד בכל התהליך המורכב ההוא- משפט אחד:
וַיֹּאמֶר, הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים, וְאַיֵּה הַשֶּׂה, לְעֹלָה.
בלוויית אמו- לא מוציא מילה
בשנותיו אצל ישמעאל- לא מוציא מילה.
בחתונתו עם רבקה- לא מוציא מילה.
בגרר- אומר משפטים קצרים ומעטים: ,אֲחֹתִי הִוא" וכן: , כִּי אָמַרְתִּי, פֶּן-אָמוּת עָלֶיהָ"
מול משלחת גרר אומר משפט אחד- הארוך ביותר עד כה:
"מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי; וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי, וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם".
ועכשיו- יצחק מתחיל לדבר. כל הזמן הוא שתק כי שום דבר לא היה מספיק חשוב כדי להפריע לו ממעשיו. כעת הוא הגיע לרגע ההגשמה שלו- והוא מתחיל לדבר:
הִנֵּה-נָא זָקַנְתִּי; לֹא יָדַעְתִּי, יוֹם מוֹתִי.
"הנה נא זקנתי"- אבל בטח עוד לא שבע ולא שבע ימים. יש עוד משהו שצריך לעשותו בטרם אמות.
"לא ידעתי יום מותי"- גם אברהם לא ידע. מדוע זה מפתיע? מדוע זה חשוב לציון? כנראה שיצחק כן ציפה שידע את יום מותו, ואבדן הראייה עירער את ביטחונו במובן מסוים. יצחק חשב שהחומר לא משפיע עליו עוד- והופתע לגלות שהוא כן מושפע (אבדן הראיה). לכן איבד את ביטחונו באי תלותו בחומר, והוא ממהר לבצע את העברת הברכה. כפי שנראה- ישנן עוד כמה עשרות שנים עד שיצחק ימות, אבל פחדו מיידי, כאילו הוא עלול למות בכל רגע. בכל אופן – מותו עולה לדיון, משמע – מכאן והלאה יש להעביר את תפקיד ממשיך הדרך והשושלת.
וְעַתָּה שָׂא-נָא כֵלֶיךָ, תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ;
הציד הוא לא העיקר- תשתמש במה שאתה יודע,כל הכלים שאתה יודע להשתמש בהם- לרשותך. אם יצחק היה פונה ליעקב- היה מן הסתם משתמש ברשימת כלים אחרת. אם כך- מדוע לא לומר פשוט "תשתמש במה שאתה יודע"? מדוע היה צריך לפרט לפניו במה להשתמש? מן הסתם- כי זה מה שעמד מול עיני עשיו, וזה מה שחיזק את מעמדו של עשיו בעיניו. ישמעאל- היה רובה קשת, ואת עיקר המשפט הזה מרכיבה הקשת. אכן- הדמיון של עשיו לישמעאל הוא שמדריך את יצחק.
וְצֵא, הַשָּׂדֶה, וְצוּדָה לִּי, צידה (צָיִד).
תצטרך לחשוב- איזה ציד להביא לי. מאוחר יותר יצחק יריח את ריח השדה אצל יעקב, אבל עשיו הוא זה שיצא לשדה. מן הסתם- הריח של השדה הינו משהו שאדם לא יכול "לרכוש", אלא לקבל, ומטרתו של יצחק הינה לבדוק האם ריח השדה ידבק בעשיו. אחרת- למה לכוונו לשדה? למה לא לתת לעשיו יד חופשית לצוד היכן שירצה? יצחק מכוון את עשיו בדיוק למקום המבחן- לשדה, אך הנה פעולת הקב"ה גורמת שריח השדה ידבק ביעקב גם מבלי שהיה בו כלל- ולכן אנו רואים, שגם אם הבחירה האישית תהיה מוטעית- הקב"ה יוכל לשנות את התנאים כך שהמברך לא יעבור עבירה, ולא יפריע את המשך השושלת כפי שאמור להיות- וזאת בהתייחסות לפעולתה של רבקה בנושא הברכות. הרי הריח היה המשמעותי ואם רבקה לא היתה מתערבת עדיין הריח היה עם יעקב ולא עם עשיו אך לפי איך שפרשנו קודם היה צורך בהתערבות שלה- אך יתכן שבדרך אחרת.
הרי עוד לפני הלידה של התאומים התבצעה בחירת הקב"ה וידועה של רבקה על בחירת הקב"ה, ולכן- יעקב הוא זה שהיה מקבל את ברכת אברהם בסופו של דבר- בלי צורך ברמייה וגניבת הדעת.
וַעֲשֵׂה-לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי, וְהָבִיאָה לִּי—וְאֹכֵלָה
אם אתה רוצה שאוכל- תצטרך גם להכין את המזון, ולא כמו שאתה יודע ואוהב- אלא כמו שאני אוהב. את האוכל הגולמי תצטרך להפוך לארוחה מזינה, אבל לא רק- אלא תצטרך לחשוב איך אני אוהב ומה אני רוצה.
אחרת- לא אוכל, ואז- כביכול- לא אשעה למנחתך, ולא תזכה לברכה.
יש כאן מבחן לעשיו. עשיו האגואיסט. עשיו שיודע רק מה הוא רוצה- צריך לחשוב כאן על אדם אחר ומה שהוא רוצה. זה לא פשוט לו והכוונה כמובן היא האם עשיו יוכל להשפיע על עמים אחרים, על כלל האנושות, זה המבחן של ממשיך השושלת כפי שהובהר לאברהם- בברית בין הבתרים.
ואז- אם תעמוד במבחן- תהיה ראוי לברכתי:
בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי, בְּטֶרֶם אָמוּת.
מדוע יצחק קורא אליו את עשיו ראשון ולא מעמיד את הנושא לתחרות?
כי מבחינתו- עשיו הוא הזכאי להמשכיות. עשיו הוא הממשיך הפוטנציאלי- לא יעקב. עשו פועל כמו שיצחק פועל ולא מדבר.
מדוע יעקב לא? כי יעקב לומד ומלמד. יעקב לא פועל. ליעקב אין ידע בעולם החומרי, בקשת, בציד. ציד יודע לפעול (לדעתו של יצחק). מי שיושב באוהלים מתרועע איתם, והולך איתם לישון בלילה- לא פעיל מספיק, מדבר יותר מדי, ולא יודע להשפיע, להבנתו של יצחק- על העולם. עשיו נותן ליצחק דבר מה נוסף שיעקב לא יכול לתת לו- את עולם החומר שיצחק עזב כל כך מזמן. לתפיסתו של יצחק- אם עשיו יקבל את ברכת אברהם ביחד עם הנוכחות החומרית שלו עצמו- יתכן שיגדל כאן ילד "מושלם", כפי שראה בישמעאל. הוא לא רואה שעשיו כל כך שקוע בחומר עד שאין לו יכולת לשלב את הרוח- אבל אולי דווקא כן?
עכשיו הרגע לו ציפה יצחק. עכשיו הוא יודע שזה הרגע אליו הוכן כל חייו. עכשיו יש לו מה להגיד…
וְרִבְקָה שֹׁמַעַת–בְּדַבֵּר יִצְחָק, אֶל-עֵשָׂו בְּנוֹ
אוזניים לכותל? יותר גרוע- היא יודעת מה שיצחק לא יודע, והיא נותנת לו להמשיך בדרכו- ומסכלת אותה בדרכה.
יתכן שיצחק לא הצליח לסלוח לאברהם- עד שהתחתן.
בדרך לעולה יצחק שואל את אברהם, ואברהם מכסה מפני יצחק- אחרת כל הניסיון יהיה לא יעיל. יצחק בהלם מהניסיון- כי זו מטרתו, ולמרות שהתוצאה משתנה לפי רצון הקב"ה- יצחק לא יכול לשכוח ולסלוח לאביו שכיסה ממנו. לכן- כל אחד מהם חוזר לבדו.
יצחק חוזר לאברהם רק אחרי מות שרה ורק כשמקים בית משלו. עד אז- הוא מחפש משפחתיות שתכבד אותו כמו שהוא- ומוצא זאת אצל ישמעאל והגר.
אם כך- האם יצחק יצליח לסלוח לרבקה שמכסה ממנו?
וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו הַשָּׂדֶה, לָצוּד צַיִד לְהָבִיא.
עשיו יצא למשימתו ומטרתו לקלוע לרצון יצחק. להפוך את עולם החומר לרוח נתינה. למעשה- צריך עשיו להוכיח שהוא יכול להמשיך את השושלת, שהוא ראוי. אם הוא יוכיח- הוא יקבל את ברכת אברהם.
וְרִבְקָה, אָמְרָה, אֶל-יַעֲקֹב בְּנָהּ, לֵאמֹר:
עשיו- בנו, ויעקב- בנה. בגלל המודעות של כל אחד מההורים לבחירה שונה, רבקה- לבחירה האלוהית ויצחק- לבחירתו האישית.
אגב- "ציד בפיו" משמע התוצאות של הציד- הן מה שבפיו, ולא מילים ודיבורים. יצחק סולד מדיבורים (הרי אביו אמר לו משהו אחד- וביצע משהו אחר). יצחק רוצה לראות מעשים. יעקב- איש של מילים (מול ציד בפיו ניתן היה לומר על יעקב שמילים בפיו) – לכן יצחק לא מתרשם ממנו. אגב- בכל התורה אנו לא שומעים מילה אחת שיצאה מפי ישמעאל- רק שהוא "מצחק" את יצחק. אף מילה משלו לא כתובה בכל חייו.
עד כה- יצחק החליף משפט אחד עם אברהם (בעולה), אף משפט עם רבקה, ושני משפטים עם עשיו, וכמובן- אפס משפטים עם יעקב. עוד הוכחה לשתקנותו הרבה ולהערכתו למעשים ולא לדיבורים.
הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת-אָבִיךָ, מְדַבֵּר אֶל-עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר.
האם רבקה תגיד את כל מה ששמעה?
הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה-לִי מַטְעַמִּים, וְאֹכֵלָה; וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי יְהוָה, לִפְנֵי מוֹתִי.
רבקה מעבירה את המידע באופן מלא. היא לא מסתירה מיעקב דבר. אך גם היא לא מודעת למשמעות "ריח השדה" ולכן עם כל תכנוניה- לא היתה יכולה להבטיח את הענקת ברכת אברהם מיצחק ליעקב.
והיא משנה את "צוד" ל"הבא"- כי יעקב לא יוכל לצוד חומר ולפעול עליו. יעקב עוד לא יודע לעבוד עם החומר ברמה כזו. אם רבקה תציין את הציד- יתכן שייבהל מדי, אבל אם על עשיו נגזר להביא- גם הוא יכול להביא. לכן, אולי, היה צריך יעקב להרחיק לזמן כה רב לבית לבן החומרי על מנת לדעת וללמוד כיצד להעביר את האמונה בקב"ה למציאות חומרית.
וְעַתָּה בְנִי, שְׁמַע בְּקֹלִי–לַאֲשֶׁר אֲנִי, מְצַוָּה אֹתָךְ
והנה התוכנית:
לֶךְ-נָא, אֶל-הַצֹּאן, וְקַח-לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים, טֹבִים; וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ, כַּאֲשֶׁר אָהֵב.
למעשה- יעקב לא עושה כלום- לא צד, לא מכין- רק מביא (קח לי משם). מבחינת הקב"ה- אין כלל צורך במבחן. זה לא משנה אם יעקב ידע לפעול כרגע ולהפוך את החומר לרוח, כי אם הוא צריך- הוא ילמד לעשות כן בזמן הנכון. אז מדוע בכלל מובאת לפנינו מסכת זו של הברכות? ממספר סיבות:
- חשוב לראות את הבחירה האנושית מול בחירת הקב"ה.
- חשוב לראות את פעולותיה של רבקה.
- חשוב מאד לראות ולהבין מהיכן הגיעה הברכה הסופית לעשיו.
וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ, וְאָכָל, בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ, לִפְנֵי מוֹתוֹ.
כולם רוצים בברכת אברהם. גם יצחק וגם רבקה חושבים שבאמצעות מניפולציה ופעולה יוכלו להשפיע על הבחירה האלוהית- ולא כך. הבחירה האלוהית תתגלה אליהם ותתממש גם אם יבחרו במשימות ונסיונות מכל סוג שיחפצו. הקב"ה יגלה בפניהם את בחירתו ויפעל לכך שבחירתו היא זו שתתממש. כמובן שיש משמעות גם לבחירה של יצחק- אבל רק ברמה האישית- לא ברמה הלאומית. ישמעאל קיבל שני חיים בזכות אברהם- אבל רק הוא, וצאצאיו גורשו מכנען. יצחק רשאי להמשיך עם בחירתו האישית בעשיו, ובחירתו אמורה היתה להשפיע על עשיו בלבד- אך נראה שאותה התערבות של רבקה גרמה לשינוי גם בזאת.
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, אֶל-רִבְקָה אִמּוֹ: הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר, וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק.
יעקב מתחיל לשים לב לחומר- מתוך שלא לשמה בא לשמה. הוא מתחיל להבין שיש צורך בשליטה גם בעולם החומר. זה לא מספיק להיות חכם וצודק ולהבין- יש גם צורך לפעול לפי ההבנה כיצד רואים אותך.
אך גם יעקב אינו מבין שהבחירה האלוהית הינה אבסולוטית ולא ניתנת לשינוי. הוא פוחד, וחושב שיש צורך להוליך את יצחק שולל- ולא מבין שגם אם יופיע בפניו כמו שהוא- יעקב- אלוהים יגלגל את הדברים כך שהבחירה האלוהית תתממש, ללא צורך ברמייה. במשפט זה לוקח למעשה יעקב חלק פעיל ברמייה ולא כ"מופעל" בלבד- כפי שרבקה ניסתה לעשות.
אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי, וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ; וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה, וְלֹא בְרָכָה.
שוב- יעקב חושש, ובצדק שעצם הרמייה עלולה להביא עליו קללה (ובסופו של דבר אכן הביאה). יצחק לא יכול לתת את הברכה לעשיו- אבל לא יצחק, לא רבקה ולא יעקב מבינים זאת.
וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ, עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי; אַךְ שְׁמַע בְּקֹלִי, וְלֵךְ קַח-לִי.
רבקה יודעת שהוא המיועד ולכן לא פוחדת. היא חושבת שלא באמת תהיה שם קללה. ויעקב- ילך לקחת בשבילה! לא בשביל יצחק. זה מוכיח שוב שרבקה פועלת לתפיסתה באחריות להגשמת החזון, אך בדרך שלילית. אכן- היא "תואשם" ותיענש, אך לא רק היא – כל השושלת בדור הבא תיענש בגלל מעשיה. במקום לבטוח במה שהקב"ה אמר לה, ובמקום לבטוח בקב"ה שיעשה וינתב את הדברים כפי שהם אמורים להיות- היא בטוחה שזו הדרך היחידה לקבל את הברכה, ומוכנה אף להקריב את עצמה לשם כך. על פניו- זו התנהגות מופתית כיוון שהיא לוקחת אחריות על הידע שניתן לה, אך למעשה- זו התנהגות שעלולה להביא לבעיות כיוון שהיא משתמשת ברע ליצירת טוב.
וַיֵּלֶךְ, וַיִּקַּח, וַיָּבֵא, לְאִמּוֹ; וַתַּעַשׂ אִמּוֹ מַטְעַמִּים, כַּאֲשֶׁר אָהֵב אָבִיו.
נתינה, דאגה לזולת, מניפולציה לחומר, סבלנות, עקשנות, הבנה- כל כך הרבה דברים טמונים בהכנת ארוחה, אך עצם הכנת הארוחה כדי לרמות את אביו ורק אחרי שאמו מבטיחה לשאת עליה את הקללה- כל אלו משאירים לארוחה טעם לוואי מר.
וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת-בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל, הַחֲמֻדֹת, אֲשֶׁר אִתָּהּ, בַּבָּיִת
בגדי חמודות? מהיכן לעשיו הצייד בגדי חמודות? בגדים אשר כל רואיהם – יחמוד אותם?
יצחק דאג להלביש אותו בבגדי חמודות- ועשיו לא טורח ללבוש אותם- לא כמו יוסף שהולך עם הכתונת. לכן הם היו נגישים לרבקה. יוסף רצה את המשך השושלת והתגאה בבגדים- כנראה שעשיו לא ממש.
וַתַּלְבֵּשׁ אֶת-יַעֲקֹב, בְּנָהּ הַקָּטָן. וְאֵת, עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים, הִלְבִּישָׁה, עַל-יָדָיו–וְעַל, חֶלְקַת צַוָּארָיו.
בנה הקטן? כנראה גם היא לא ידעה שעשיו מכר את בכורתו. אולי אילו יעקב היה מספר לה והיא היתה מספרת ליצחק- יצחק היה מבין טוב יותר שעשיו הוא לא הממשיך? כל אחד במשפחה מכסה מזולתו, וזו אינה הדוגמה הטובה לשיתוף פעולה יפה. כיצד, אם כך, נוכל לצפות מהדור הבא לשתף פעולה יחדיו?
וַתִּתֵּן אֶת-הַמַּטְעַמִּים וְאֶת-הַלֶּחֶם, אֲשֶׁר עָשָׂתָה, בְּיַד, יַעֲקֹב בְּנָהּ.
והנה- יעקב מצויד ע"י רבקה, גם בכלים להוכחת שליטה בהשפעה על הזולת שמגיעה מחומר בסיסי לחלוטין.
וַיָּבֹא אֶל-אָבִיו, וַיֹּאמֶר אָבִי; וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי, מִי אַתָּה בְּנִי.
חשבנו שיצחק "רק" לא רואה- אבל שגם שמיעתו נפגמה, עד שהוא אינו מזהה את קול בנו ?
כנראה יצחק כמעט אף פעם לא שמע את ילדיו. הוא מכיר את עולם החומר רק בזכות עיניו שכהו מלראות, בלעדיהן- אין לו כלל הכרות עם החומר, ואפילו לא עם בניו!
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-אָבִיו, אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ–עָשִׂיתִי, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי
אברהם "כמעט" שיקר פעמיים כאשר אמר ששרה היא אחותו- אבל אצל אבימלך גילינו שהיא באמת אחותו למחצה. יצחק כמעט שיקר כאשר אמר שרבקה הינה אחותו- אבל היא אכן קרובת משפחה שלו. אבל יעקב? יעקב איננו עשיו. האם מותר לשקר כדי להוציא את התוכנית האלוהית אל הפועל? האם אלוהים זקוק לשקרים שלנו כדי לפעול? האם תוכנית אלוהית צריכה להתבסס על שקרים אנושיים? האם יכול לצאת טוב מפעולה רעה?
יעקב- שיודע דבר מה על הרוח- אמור לדעת שלא כך פועלים. אמנם הוא יקבל את מה שהוא אמור לקבל- אבל יהיה תשלום לשלם על השקר הזה. היתה דרך אחרת- וגם רבקה היתה אמורה לדעת. יצחק מאד הקשיב לה ורצה בטובתה. האם מצויין כי פעם אחת חלקה איתו את דברי אלוהים? האם יצחק היה מתכחש אליהם? הרי היא אפילו לא ניסתה.
גם רבקה וגם יעקב מרמים את יצחק כאשר לרבקה היתה אפשרות לנסות דרך אחרת, ולא רק כרגע אלא במשך כל הימים.
לזכות יעקב עומדת העובדה שהוא אכן רכש את הבכורה, ועל כן יש לו הצדקה כלשהי להיאבק על זכותו, אבל זוהי זכות חלקית בלבד כיוון שיעקב יודע שהיורש לא תלוי בבכורה. לרבקה לא עומדת זכות זו, וכמו ששרה ידעה לבוא בדרישות כלפי אברהם- כך מצופה גם מרבקה.
קוּם-נָא שְׁבָה, וְאָכְלָה מִצֵּידִי–בַּעֲבוּר, תְּבָרְכַנִּי נַפְשֶׁךָ.
וכאן עושה יעקב שגיאה. עשיו כציד שפועל ולא מדבר- לא יענה את התשובה היפה שיעקב עונה.
וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-בְּנוֹ, מַה-זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא בְּנִי; וַיֹּאמֶר, כִּי הִקְרָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי.
זו אינה דרכו של עשיו ואלו אינן מילותיו של עשיו. יעקב ממשיך בטעותו ואת זה יצחק מבין מהר.
יצחק- לא רואה טוב. את קול בניו הוא אינו מכיר אבל הוא יודע דבר מה אודות נפש האדם וחששו עולה שמרמים אותו. כיצד אם כך הוא יבדוק מי היושב מולו? דווקא במישוש.
כאשר אדם המתחזה לאחר "ממושש"- הוא קודם כל נרתע אחורה. צריך אומץ רב להיות בסיטואציה של יעקב מבלי להירתע אחורה. את הרתיעה הזו מחפש יצחק:
וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-יַעֲקֹב, גְּשָׁה-נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי: הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו, אִם-לֹא.
ואחרי המישוש-עכשיו יצחק מכיר את קולו של יעקב?
וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל-יִצְחָק אָבִיו, וַיְמֻשֵּׁהוּ; וַיֹּאמֶר, הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, וְהַיָּדַיִם, יְדֵי עֵשָׂו.
לא- את קולו של יעקב הוא זיהה כאשר יעקב בירך את הקב"ה על מציאת הציד. זה אינו הקול אלא הדברים שאומר הקול. עשיו היה אומר משהו על לביאה רעבה שירדה לנחל לשתות. התשובה- הקול- הינו קול (סגנון) יעקב ולכן עלה חששו של יצחק.
אבל כאן גם טמונה הברכה- הקול שיוצא מפיו הינו קול יעקב- קול הרוח, והידיים- אלו שהכינו וצדו- אלו ידי עשיו- ידי הפעולה. השילוב הצליח! כך סובר יצחק.
וְלֹא הִכִּירוֹ–כִּי-הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו, שְׂעִרֹת; וַיְבָרְכֵהוּ.
וכמובן ניתן יהיה להסביר את הכל בגם מימד הפיזי- מי שירצה- כי הבדלים שקיימים במימד הרוחני מושלכים, כמובן, גם על המימד הפיזי. אז עשיו גם היה שעיר.
עד כאן היה המבחן. עד כאן היתה המהות. בלי לאכול, בלי לשתות- ה"תכלס" של הציד והשתיה לא באמת משנים. אבל הגיע גם הזמן לכבד את האוכל והשתיה:
וַיֹּאמֶר, אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו; וַיֹּאמֶר, אָנִי. וַיֹּאמֶר, הַגִּשָׁה לִּי וְאֹכְלָה מִצֵּיד בְּנִי–לְמַעַן תְּבָרֶכְךָ, נַפְשִׁי; וַיַּגֶּשׁ-לוֹ, וַיֹּאכַל, וַיָּבֵא לוֹ יַיִן, וַיֵּשְׁתְּ.
יצחק עכשיו לא שואל- אלא אומר. אתה זה עשיו. ממנו יצחק קיווה להמשכיות.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו, יִצְחָק אָבִיו: גְּשָׁה-נָּא וּשְׁקָה-לִּי, בְּנִי. וַיִּגַּשׁ, וַיִּשַּׁק-לוֹ, וַיָּרַח אֶת-רֵיחַ בְּגָדָיו, וַיְבָרְכֵהוּ; וַיֹּאמֶר, רְאֵה רֵיחַ בְּנִי, כְּרֵיחַ שָׂדֶה, אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ יְהוָה.
וכאן למעשה המשמעות של כל סיפור הברכות. יעקב לא היה לרגע בשדה ובגדי החמודות של עשיו לרגע לא היו בשדה. ועדיין- הריח שדבק ביעקב הינו ריח השדה. כאשר הקב"ה צריך לגלגל דברים על מנת שהמציאות תפעל בדרכו- כך הוא יעשה, ולא רבקה ולא יעקב עם כל תכנוניהם היו יכולים לתכנן את ריח השדה. לכן- למעשה כל פעולותיהם היו לריק ורק פעולת הקב"ה היתה המשמעותית. הרי פעולות ההסתרה שלהם כמעט עלו בתוהו ברגע שיעקב דיבר- כי יעקב הינו יעקב ולא חשב לדבר כעשיו, אבל גם זה לא ישפיע ולא ישנה כאשר הקב"ה רוצה שיעקב יהיה הממשיך. כך למעשה המשיך הקב"ה את פעולתם של רבקה ויעקב, אך בדרך ברורה שלא תלויה בהם. הקב"ה ינצל את המציאות לשם קביעת המציאות ההמשכית- ולא יפעל באופן חריג ברמה גבוהה כאשר הוא יכול לפעול באופן חריג ברמה נמוכה יותר.
פעם אחת בירך יצחק את יעקב (ואיננו יודעים מה תוכן אותה ברכה) כאשר הגיע לכדי הבנה כי אכן עשיו הוא זה, והוא עבר את המבחן.
פעם שניה מברך אותו יצחק לאחר שהריח את בגדיו- וזו הברכה המשמעותית שמקבל יעקב.
הריח הינו חוש עליו יש לנו פחות שליטה- אך מי שאיבד את ראייתו, ושמיעתו אינה רלוונטית- משתמש גם במישוש וגם בריח. אבל יצחק כבר שוכנע שמדובר בעשיו, לכן- הרחת הבגד אינה באה כדי לגלות מי האדם הלובש אותם- אלא כדי לגלות משהו אחר.
תגובתו של יצחק להרחה הינה- שדה אשר ברכו ה'. יצחק מחפש רמז אחרון ואישור אחרון לפני שהוא נותן את הברכה המשמעותית, וכל פעולות ההסתרה והרמייה לא רלוונטיות כעת. הברכה הינה בזכות הקב"ה בלבד- ולא בזכות הרמייה של רבקה ויעקב.
ריח הוא כמעין פעולה על חומר באמצעות הרוח ולכן הוא ממשיך השושלת.
_____________________________________________________________________
והנה הברכה:
וְיִתֶּן-לְךָ, הָאֱלֹהִים, מִטַּל הַשָּׁמַיִם, וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ–וְרֹב דָּגָן, וְתִירֹשׁ.
דיברנו על ארורה האדמה שלאחר הגירוש מגן העדן- כמצב ניטראלי, ודיברנו על מצבו השופע של גן עדן, אשר לא הצריך עבודה ופעולה. הברכה- זהו המצב בו האדמה- עקב התערבותו של אלוהים- תיתן לך בתוך עולם דיסהרמוני את ההרמוניה, את השפע.
יַעַבְדוּךָ עַמִּים, וישתחו (וְיִשְׁתַּחֲווּ) לְךָ לְאֻמִּים–הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ, וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ; אֹרְרֶיךָ אָרוּר, וּמְבָרְכֶיךָ בָּרוּךְ.
וזו כמובן ברכת אברהם! גביר לאחיך- גם לישמעאל וגם לעשיו. ובני אמך- בני רבקה (כי לשרה לא היו יותר בנים). ו"אורריך"- זה בדיוק הנוסח של אברהם. לא רק שהברכה תשפיע עליך ועל השושלת- היא תשפיע על כל מי שיבוא עימה במגע- לכאן או לכאן. העולם לא יכול להישאר במצב ניטראלי כאשר בני ישראל יפעלו בו כהלכה. בני ישראל נועדו להוציא את העולם מהמצב הניטראלי- הזמני- בו הוא שרוי לאחר הגירוש מגן העדן. על כל מי שבא איתם במגע להחליט- האם הוא הולך לכיוונו של קין (ארור אתה מן האדמה) או לכיוון אברהם (שפע דגן ותירוש).
ונשווה לברכה הראשונית והבסיסית לאברהם:
וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ; וֶהְיֵה, בְּרָכָה. וַאֲבָרְכָה, מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ, אָאֹר; וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה.
והברכה השניה לאברהם:
וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד, וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם; וּמְלָכִים, מִמְּךָ יֵצֵאוּ. וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם–לִבְרִית עוֹלָם: לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים, וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ. וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ, אֵת כָּל-אֶרֶץ כְּנַעַן, לַאֲחֻזַּת, עוֹלָם; וְהָיִיתִי לָהֶם, לֵאלֹהִים.
הברכה הראשונה לאברהם מדברת על זרע, שפע וברכה. הברכה השניה מדברת על המשכיות ועל ארץ כנען. אין ספק שיצחק נתן ליעקב את הברכה הראשונה בלבד. כמובן- שכמו אצל אברהם- אחרי הראשונה תגיע השניה. זוהי כמו סימניה, כמו התחלה של דרך, אי אפשר לתת את השניה ללא הראשונה.
וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר כִּלָּה יִצְחָק לְבָרֵךְ אֶת-יַעֲקֹב, וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב, מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו; וְעֵשָׂו אָחִיו, בָּא מִצֵּידוֹ.
כשיעקב יוצא- הוא יוצא כבר גם ברוח וגם בגוף. הוא מקבל את האיזון בין השניים כראוי לממשיך הדרך. הוא מתחיל בהגשמת מטרתו כממשיך השושלת- הוא "יצוא יצא".
ועשיו:
וַיַּעַשׂ גַּם-הוּא מַטְעַמִּים, וַיָּבֵא לְאָבִיו; וַיֹּאמֶר לְאָבִיו, יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ–בַּעֲבֻר, תְּבָרְכַנִּי נַפְשֶׁךָ.
עשיו אומר-"יקם אבי"- הוא לא טורח להביא לו את האוכל עד אליו. אצל יעקב המחופש יצחק ביקש שיגיש לו, וכאן אנו רואים את טבעו של עשיו שדורש מאביו לקום למרות גילו, מעמדו וכמובן- כהות עיניו. ואיך אמר יעקב?
וַיָּבֹא אֶל-אָבִיו, וַיֹּאמֶר אָבִי; וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי, מִי אַתָּה בְּנִי. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-אָבִיו, אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ–עָשִׂיתִי, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי; קוּם-נָא שְׁבָה, וְאָכְלָה מִצֵּידִי–בַּעֲבוּר, תְּבָרְכַנִּי נַפְשֶׁךָ.
הסיום זהה אצל שניהם- בעבור תברכני נפשך (בניקוד שונה במילה בעבור)- אבל הפתיח שונה לגמרי. יעקב עדין, מנומס, יודע איך לדבר, וזה כשלעצמו התחיל לעורר את חשד יצחק. עשיו, לעומתו- בוטה, ישיר, לא מבזבז מילים- זו הדרך שיצחק מכיר ולכן מראש חשב את דרכו של עשו לנכונה.
יעקב בא אל אביו, משוחח עימו ורק אז מציג את האוכל. עשיו "מביא" לאביו- לא הוא "בא" אליו. מבחינתו החומר הוא הקובע- מה שהוא מביא, ולא הדרך שהוא עצמו בא אל אביו. ועשיו אפילו לא טורח להזדהות לפני אביו- דווקא כאן אולי חולשתו של יעקב שהרגיש צורך להזדהות (בזהות השאולה כמובן).
כנראה שניתן להגיע לקימוץ במילים בשתי צורות:
- הבנה אמיתית של העולם, בה המילים הינן רק חיקוי חיוור של המשמעות שלהן- כפי שאולי למד יצחק אצל ישמעאל (שתיקתו הכמעט מוחלטת של ישמעאל בתורה יכולה להיות מוסברת כך- או אחרת).
- בורות וחוסר איכפתיות, משמע- הסתמכות יתרה על עולם החומר ללא איזון והכלה של הרוח.
ויצחק חשב שהסיבה הראשונה היא הנכונה, אך אנו יודעים שכנראה השניה היא הנכונה.
למעשה- בפסוק הבא מצדיק עשיו את רמאותו של יעקב- כיוון שאינו עומד בסיכום מול יעקב, עוד לפני שהוא יודע כי יעקב רימה אותו:
וַיֹּאמֶר לוֹ יִצְחָק אָבִיו, מִי-אָתָּה; וַיֹּאמֶר, אֲנִי בִּנְךָ בְכֹרְךָ עֵשָׂו
משמע- עשיו כן נתן משמעות לבכורה, ולכן כנראה לא היה מודע למשמעות הבחירה האלוהית ומשמעותה. מבחינתו הברכה היתה חומר שמועבר בתורשה- ולא המשך השושלת החשובה.
אמנם נאמר כי הבא להורגך- השכם להורגו, וזוהי כביכול הצדקה לפעולתו של יעקב (לקיחת הברכה תוך רמייה)- אבל גם אם הרמייה ראויה, אזי היא מוצדקת כלפי עשיו בלבד ולא כלפי יצחק, ולכן פעולתו של יעקב רחוקה מלהיות כיבוד הורים.
ואכן אותו שעיר העיזים שלבש יעקב כדי לרמות את אביו, יתגלגל בעוד מספר שנים כדי לרמות אותו על ידי בניו.
וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה, גְּדֹלָה עַד-מְאֹד, וַיֹּאמֶר מִי-אֵפוֹא הוּא הַצָּד-צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא, וָאֲבָרְכֵהוּ
האם יצחק פוחד שיעקב קיבל את הברכה- או שהוא פוחד שמישהו חיצוני לשושלת קיבל אותה? אם הוא שואל "מי"- סימן שהוא אכן חושש ממישהו חיצוני, כי אחרת היה יודע מיד שמדובר ביעקב, ואין חשש להמשך השושלת- גם אם לא ע"י מי שהוא חשב שימשיך, ובטח אין מקום לחרדה גדולה.
אבל יצחק מבין מיד שמי שקיבל את הברכה היה מלווה בבחירה האלוהית (ריח השדה) ולכן מייד ממשיך:
גַּם-בָּרוּךְ, יִהְיֶה
למרות מה שעשה- הוא יהיה ברוך. הרי הקב"ה הוא שבחר אותו- וכאן מגיע יצחק לכדי השלמה והבנה מול התהליך שהקב"ה מגלגל.
ועשיו- רוצה גם הוא ברכה. זעקתו אינה כיוון שהוא איבד את הזכות להמשיך את השושלת- כי לתפיסתו החומר הוא המשמעותי (ולמעשה- את הזכות להמשיך את השושלת איבד עוד בטרם נולד). עשיו רוצה ברכה חומרית ואותה הוא חושב שהוא איבד (ואמנם- חלק מברכת אברהם הראשונה היא ברכת השפע):
כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו, אֶת-דִּבְרֵי אָבִיו, וַיִּצְעַק צְעָקָה, גְּדֹלָה וּמָרָה עַד-מְאֹד; וַיֹּאמֶר לְאָבִיו, בָּרְכֵנִי גַם-אָנִי אָבִי. וַיֹּאמֶר, בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה; וַיִּקַּח, בִּרְכָתֶךָ. וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב, וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם–אֶת-בְּכֹרָתִי לָקָח, וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי
נכון שעשיו הינו הבכור- אבל את בכורתו אין יעקב רוצה לקחת. הוא בסך הכל רצה לנטרל כל אפשרות של מרי וטענה מצד עשיו וכך ליצור השלמה אצל עשיו ל"בכורתו" של יעקב. לא כסף מחפש יעקב, לכן טענתו זו של עשיו שמסתמכת על הבכורה בלבד- אינה רלוונטית עבורנו- אלא עבורו בלבד.
אבל עשיו מזכיר בנפרד את הבכורה ואת הברכה. האם זה סימן שהוא כן מבדיל ביניהן? האם זה אומר שהברכה שהוא רוצה אינה בזכות הבכורה? האם זה סימן שהוא כן חשב לאורך כל הדרך שהוא ממשיך השושלת? כנראה שכן- ועשיו לא כ"כ מנותק מהמציאות כמו שחשבנו קודם. כנראה שויתורו על הבכורה כן הגיע מהמקום הנכון, וההבנה לחוסר משמעותה מול הבחירה האלוהית. עשיו סמך על יצחק ובחירתו האישית.
לגבי הברכה- ברור שעשיו ירגיש מרומה- לא הוא ולא יצחק יודעים על הבטחת אלוהים לרבקה, ולכן שניהם רשאים להרגיש מרומים- זה בעקבות מעשה הרמייה של יעקב, וזה בעקבות העדפת אביו את אחיו.
אבל יצחק לא מרגיש מרומה- כי יצחק הריח את ההבטחה האלוהית ("ריח השדה") על יעקב. יצחק יודע למעשה שיעקב הוא הנבחר והוא נתן את הברכה שלו לאדם הנכון- והרי אחרת לא יתכן.
וַיֹּאמַר, הֲלֹא-אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה.
מראש רצית לתת לי, לעשיו, ברכה- אז תמצא לי משהו… משהו משלך.
וַיַּעַן יִצְחָק וַיֹּאמֶר לְעֵשָׂו, הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ וְאֶת-כָּל-אֶחָיו נָתַתִּי לוֹ לַעֲבָדִים, וְדָגָן וְתִירֹשׁ, סְמַכְתִּיו; וּלְכָה אֵפוֹא, מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי.
יצחק מזכיר שניים משלושת סממני הברכה הראשונה לאברהם- את ראשות העמים ואת ברכת האדמה. הוא משום מה לא טורח כלל להזכיר את הגורם השלישי- הפצת הברכה עצמה. יתכן שיצחק בוחר לא להזכירה כי עשיו לא יבין, ויתכן שלא מזכירה כי עשיו לא מתענין בה. גם כך וגם כך, זו הוכחה שהברכה הזו לא היתה מיועדת לעשיו.
יצחק לא מבין עדיין את ייחודו הוא. הוא עדיין פועל במינימום הנדרש, מבלי להוסיף דבר מה משלו- הוא עדיין פוחד מלהשפיע בדרכו על העולם, למרות שהוא נוכח כעת יותר מתמיד שהקב"ה שומר על פעולות שליחיו. הוא מעביר את ברכת אברהם as is – בלי לגעת בה. למעשה ניתן לומר שאברהם הוא אבי יעקב ויצחק הוא אבי עשיו.
יצחק מנסה לתת לעשיו וריאציה על מה שנתן ליעקב:
וַיַּעַן יִצְחָק אָבִיו, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ, וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם, מֵעָל.
אתה תשב היכן שיהיה לארץ ולשמים מה לתת לך. כמו שאומרים על חלוץ טוב שהוא יודע היכן לעמוד כדי שהכדור יפול אליו- ויבקיע, כך גם עשיו- הוא ידע היכן להיות. הטוב לא יבוא בעקבותיו- הוא זה שיבוא בעקבות הטוב. וזו כמובן מקבילה לברכת הארץ, אך בזוית תלותית ושונה במהותה.
וְעַל-חַרְבְּךָ תִחְיֶה, וְאֶת-אָחִיךָ תַּעֲבֹד
חרבך- הכל תלוי בך. אמנם אתה תעבוד את אחיך, אבל מי שירצה להתמודד איתך- תמיד תוכל לנצחו, כי תהיה תלוי בחרבך, ביכולותיך.
וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד, וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ.
כאשר תעשה משהו (תריד)- תוכל להיות חופשי מנטל אחיך. מלהיות עבד לו.
אבל מה זה "תריד"? מהשורש ירד? תריד זה תעשה משהו למישהו אחר. למעשה זה- תוריד- עם קמץ קטן. כאשר תוריד את אחיך מגדולתו- תוכל להפסיק לעבוד אותו. אחיך תמיד יצטרך להיזהר ממך ואם יפסיק להיזהר- אתה תוכל להוריד אותו- לפחות עד שיעלה שוב.
וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו, אֶת-יַעֲקֹב, עַל-הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ אָבִיו
לא על הברכה שיעקב קיבל- אלא על הברכה שעשיו קיבל. למעשה זה היינו הך, והברכות קשורות זו בזו- למעשה גרם יצחק לכך שגורלו של יעקב יהיה תלוי בגורלו של עשיו, ולהיפך. כמו ברחם, כמו בלידה- כך לנצח. למעשה הוא גרם לכך שהם לא יהיו מופרדים זה מזה. עצם העובדה שהוא שם את עשיו לעבוד את יעקב גרם לקרבה ביניהם, ואם יעקב לא ידע לשמור על מעמדו ועל יכולותיו- עשיו יוכל לעשות לו צרות. למעשה- יותר משברך יצחק את עשיו- קילל יצחק את יעקב, בכך שתמיד- אבל תמיד- יצטרך לעמוד על המשמר מול עשיו. עשיו רק יחכה להזדמנות הראשונה, לנקודת חולשה של יעקב- כדי להשתחרר מעולו ולא לאפשר לו לעלות חזרה. כמובן שיעקב תמיד יוכל לעלות חזרה אבל הוא יצטרך לשם כך אמונה וכוח.
כך לא פגע יצחק בברכה של אברהם ליעקב- אבל הוסיף לה נדבך שמקשה על מימושה- את עשיו וברכתו.