וַיהוָה, אָמָר: הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם, אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה.
.מה הטעם לכסות ממנו? הוא במילא רואה. אם לא עכשיו- אז אח"כ.
ואברהם- בנוסף להיותו רואה- אינו "סתם" אדם. וְאַבְרָהָם–הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל, וְעָצוּם; וְנִבְרְכוּ-בוֹ–כֹּל, גּוֹיֵי הָאָרֶץ.
אברהם הינו ברכה גדולה- אז למה שלא אסמוך עליו? יש לו תפקיד- הבה נראה אם הוא ממלא אותו כראוי. כל מי שחי בארץ יחיה בה רק אם יכיר בחשיבותו וגדולתו של אברהם (וממשיכיו)- ואז יבורך בעצמו, וזו עוד סיבה מדוע סדום לא יכולה להישאר.
לפיכך אין מקום לסדום בכנען לאחר מתן הברכה ועליה להישמד- ברור שאנשיה היו חטאים, אבל כמו שזה לא גרם להם להיות מושמדים קודם לכן- כך נוכחותו של אברהם וברכתו מחייבים את השמדתם כעת, כיוון שהם לא יוכלו לברך את אברהם על מלאכתו ולכן- יקוללו.
לכסות ממנו זה גם- לשמור עליו בצמר גפן. להסתיר אותו מההתנסויות. אברהם צריך למלא תפקיד גדול והוא יוכל למלא אותו רק אם יהיה חשוף לכל ויתמודד עם ההתנסויות.
כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה, לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט
"כי ידעתיו"- זה אחד
"למען אשר יצוה"- זה שתיים
"ושמרו דרך ה'"- זה שלוש.
אז אחד- הקב"ה יודע את אברהם. יודע היטב צדיק נפש בהמתו. אברהם הולך בדרך ה' וה' לא ידע אותו?
ולא סתם הקב"ה יודע אותו- אלא יודע שאברהם אמור לצוות את צאצאיו
מה לצוות?
שישמרו את דרך הקב"ה- יעשו צדקה ומשפט.
אבל- הקב"ה אומר "התהלך לפני והיה תמים"- זה היה הציווי לפני שני פרקים.
ועכשיו התוצאה היא "לעשות צדקה ומשפט".
אין סתירה כמובן- זו פריטה של תכונה כללית ותחילת פעולות- מה עלינו לעשות באופן פעיל כדי לשמור על בריתנו עם הקב"ה.
לְמַעַן, הָבִיא יְהוָה עַל-אַבְרָהָם, אֵת אֲשֶׁר-דִּבֶּר, עָלָיו…
זו, במילה אחת- הברית. בשתי מילים- הברכה והקללה. זה הנושא בו נעסוק עכשיו- מברכיך אברך ומקללך אאור.
וַיֹּאמֶר יְהוָה, זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי-רָבָּה
זועקים- לא רק החפים מפשע. גם החוטאים זועקים.
ולא רק זה- הם לא "קוראים", הם לא "מבקשים" או "מתחננים". הם "זועקים".
מדוע? כי כל חוטא- גם חוטאים נגדו. וכל פושע- גם פושעים נגדו. הזעקה אינה של חפים מפשע הנרמסים- אלא הזעקה היא דרך חיים, או יותר נכון- מה שגורם לזעקה.
והזעקה בולטת מאד ואי אפשר להתעלם ממנה. אם הזעקה היא לעזרה- הרי שיש "עם מי לדבר", אבל אם הזעקה היא שונה- יש כאן בעיה שלא יכולה להתקיים.
מה הבעיה בעצם?
שסדום הינה הראשונה כנראה לקלל את אברהם ואת דרכו. הם היו חוטאים במאד מאד, והם כבר נפגשו עם אברהם ומלכה של סדום ספג השפלה גדולה ממנו. סדום כנראה הינה הראשונה שבחרה כיצד להתייחס לאברהם או גרוע מכך- אינה ראויה לבחור כי דרכה כבר נבחרה. יכול לבחור מי שנמצא במצב הביניים, הטבעי, הזמני של העולם (כפי שנקבע בעת הגירוש מגן העדן). הוא יוכל לבחור לברך- או לקלל. סדום כבר לא נמצאת במצב הביניים ועל כן אין מקום לדרכה ביחד עם דרך אברהם. או שסדום תשפיע- או שאברהם. אין מקום לשניהם. ואם נלך צעד אחד רחוק יותר (גם בזמן)- סדום הינה רק מיני שלוחה של מצרים. למעשה לא סתם ירדו בית יעקב מצרימה כיוון שכבר מההתחלה צריך לקבוע מי יהיה- הדרך האחרת או דרך הקב"ה, ומתוך הניצחון הברור יקום העם שיושיע את העולם ממצבו הזמני- עם ישראל.
אבל קודם צריך לסלק את סדום. מצרים כממוקמת במצרים הינה משהו אחד, אבל שלוחה של מצרים בתוך כנען הינה דבר בלתי אפשרי שעלול לסכל את תחילת דרכו של אברהם.
וְחַטָּאתָם–כִּי כָבְדָה, מְאֹד.
עד עכשיו זה לא הפריע, אך מרגע המשך השושלת הנבחרת כאן בארץ כנען- הדברים נשקלים בצורה שונה.
אֵרְדָה-נָּא וְאֶרְאֶה, הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה;
מדוע הקב"ה צריך לראות במו עיניו? האם הוא לא יודע מספיק?
גם לפני המבול ולפני התערבותו בבבל הקב"ה "ירד". כנראה לפני התערבות משמעותית כוללנית הקב"ה נותן עוד אפשרות, עוד ניסיון, עוד בלם לפני שמתערב
אבל- מדובר גם על קנים של רוע- מגדל בבל היה יכול לקלקל רבות בבריאה- אם לא היה מופץ (וגם כך הוא ממשיך לעשות צרות). זה דור הפלגה שבימיו נפלגה הארץ. דור המבול- הושמד. ומלאה הארץ חמס- עד כדי כך היו נוראיים. וסדום- לא שונה מהם במהות. סדום בעצמה "זכאית" לירידת הקב"ה כי כמו שצעדו היה כוללני על שני המקרים הקודמים- כך גם הפעם.
הוא יודע מה עולה משם- אבל כמו במגדל בבל בו הוא היה צריך לראות מקרוב את כוונתם בני האדם- כך גם כאן. צריך לראות האם הם "סתם" רעים- או שהם "נגועים" במצרית….
אבל יש להם גם סיכוי להינצל, כי:
וְאִם-לֹא, אֵדָעָה.
אברהם והמלאכים עדיין ביחד- אבל השיחה הינה בין הקב"ה לאברהם. המלאכים- השליחים- עדיין בהמתנה.
וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים, וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה; וְאַבְרָהָם–עוֹדֶנּוּ עֹמֵד, לִפְנֵי יְהוָה.
(יותר מאוחר נראה כי רק שני מלאכים הגיעו לסדום- וזה מסביר שאחד מהם נשאר מאחור).
אבל לאחר הדברים הללו- המלאכים קיבלו את הוראתם. אמנם נשאר "נציג" (ה-נציג) כדי להמשיך ולשמוע האם לאברהם יש מה להוסיף- אבל התחלת הבדיקה בטרם השמדה- החלה.
ועכשיו- פעם ראשונה- שאברהם פותח בשיחה עם הקב"ה. והוא עושה זאת לא למען עצמו- אלא כתפקידו- אב להמון גויים.
וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם, וַיֹּאמַר: הַאַף תִּסְפֶּה, צַדִּיק עִם-רָשָׁע.
בעולמו של אברהם- עולם הברכה- לא יתכן מצב כזה. אך העולם כרגע נמצא במצב הניטראלי שלו. למעשה יש כאן התנגשות בין שתי תפיסות עולם- העולם האוטופי או העולם המציאותי. עולם הברכה מול עולם הטבע.
אברהם רוצה שעולם הברכה ישרור כבר עכשיו- אבל מגלה שהעולם כרגע נמצא עדיין במצב ה"אפור"- לא כאן ולא שם ויש הרבה שוליים וצדדים. אנחנו עוד לא במקום בו הכל ברור ומוחלט- כפי שהיה בגן העדן.
מצד שני- הקב"ה רואה את סכנת סדום כי גדולה ומוכן להקריב חפים מפשע עבור התמונה הגדולה יותר- סילוק האיום האדיר על דרכו של אברהם.
אברהם לא מתיימר להיות "כאלוהים" (ראה חנוך)- אבל הוא בהחלט קורא תיגר- ברמה האנושית- ומנסה לראות עד היכן הוא יכול להגיע- והוא מגיע לעשרה. אמנם אין עשרה צדיקים בסדום- וגם לוט איננו צדיק (כפי שנראה)- אך העובדה כי שליח ה' ונבחרו יכול להביע את דעתו, ודעתו נחשבת ואפילו רצויה- היא עובדה חשובה ביותר! שילטון הקב"ה לא מגיע מתוך יראה, פחד ואימה. שילטון הקב"ה מגיע מתוך שיתופיות. הוא רוצה לראות שאכפת לאדם, שהוא פועל- לא רק עבור עצמו- אלא עבור אחרים! לקב"ה עניין רב בלראות את המין האנושי דואג לחברו, דואג לסביבתו, רואה כי כולם קשורים זה לזה בדרך זו או אחרת. הדאגה האישית- לעצמי בלבד תביא את זעמו. הדאגה לאחר- תביא את רחמיו.
אבל בעצם הכניסה למו"מ גרם הקב"ה לאברהם לפעול בשטח אפור ולא מוחלט. אברהם רצה מוחלטות, משמע- צדיק אחד בסדום ואולי אפילו פחות מכך- שיגנו על סדום. הקב"ה רוצה לסלק את סדום בכל מחיר- תרתי משמע. העולם שהקב"ה רואה הוא עולם בתהליך, בבניה שזקוק לתנאים מיטביים. אברהם רואה עולם שמלכתחילה צריך לעבוד בתנאים מיטביים. אברהם לא מקבל את העובדה שהעולם עדיין פועל באמצע, בדרך, לא כברכה ולא כקללה, אלא במצב זמני בלבד.
וַיֵּלֶךְ יְהוָה–כַּאֲשֶׁר כִּלָּה, לְדַבֵּר אֶל-אַבְרָהָם; וְאַבְרָהָם, שָׁב לִמְקֹמוֹ.
וילך- כיוון שהתגלות הקב"ה היתה באמצעות המלאך שנשאר.
אחרי שנקבעה המסגרת- כל אחד שב למקומו- הקב"ה לניסיון של סדום ואברהם- לחייו ולהמתנתו (גם לגורלה של סדום וגם להריון המתממש ובא). בסך הכל אברהם ייצג את דרכו נאמנה אבל הוא לא מסוגל לראות כמו שרואה בורא העולם.
וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה, בָּעֶרֶב, וְלוֹט, יֹשֵׁב בְּשַׁעַר-סְדֹם
ואכן- משלושת השליחים נשארו שניים- והם מגיעים לשער סדום. לוט- יושב שם. השער הינו הנקודה החשובה ביותר בעיר- שם יוצאים- ובאים. שם מתבצע המסחר. שם מתבצע המשפט. שם ניתן לפקח, להיטיב, ולנסות להשפיע.
אבל כבר ערב. בערב לא מתבצע משפט ולא גם לא מסחר- אבל לוט עדיין שם.
וַיַּרְא-לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם, וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה.
מי ישתחו? לוט שקם לקראתם? כולם אחד לשני? רק השליחים? ומדוע? האם לוט מבין שהם שליחים או האם הם מבינים שלוט צדיק? האם אכן לוט צדיק? לא נאמר לנו בשום מקום ובמעשיו כלל לא נראה כך. יתכן שאברהם נלחם על מנת לתת ללוט סיכוי אחרון- אם יפעל כמשנת אברהם- ינצל, אך אם לא- סופו יהיה בסדום.
וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא-אֲדֹנַי, סוּרוּ נָא אֶל-בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם, וְהִשְׁכַּמְתֶּם, וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם
לוט עקרונית מתנהג יפה- מזמין אותם לביתו, לרחצה ולשינה, אבל הוא עדיין לא מודע, כנראה, לכך שאלו מלאכים.
אבל היכן האוכל? היכן הכנסת האורחים? זו יותר "הוצאת" אורחים כיוון שהוא עוד לפני שאירח אותם הוא כבר משלח אותם לדרכם. אמנם- לוט קיבל מקצת מעקרונות אברהם- אבל הוא לא קיבל את הבסיס שמאחוריהם. הוא מנסה לחקות את אברהם- אבל ללא הבסיס- החיקוי הינו רק חיקוי עלוב- ללא תוכן וללא עשייה.
לאברהם- המלאכים לא סירבו. ללוט- הם מסרבים.
וַיֹּאמְרוּ לֹּא, כִּי בָרְחוֹב נָלִין.
עדיף לנו ברחוב מאשר בבית חסר ערכים. אנחנו רואים שאתה לא רע- אבל אנחנו צריכים לראות מה עם השאר. מה "אומר הרחוב".
וַיִּפְצַר-בָּם מְאֹד–וַיָּסֻרוּ אֵלָיו, וַיָּבֹאוּ אֶל-בֵּיתוֹ; וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה, וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ.
ובכל זאת- הוא מבין את טעותו- ומכין שתיה ואוכל. אבל מצות? לחם שלא תפח? מה מקומו כאן?
אולי בסוף היום לא נשאר לחם? ולא נשאר זמן להכין לחם- אלא רק מצות? ביסקויטים? קרקרים?
אברהם לקח בן בקר ושחט אותו- לוקח הרבה זמן להכין בשר. לוט- נותן רק מה שיש- שוב- לא רע, אבל לבטח לא אברהם.
ואין שיחה ביניהם. רק פעולה.
טֶרֶם, יִשְׁכָּבוּ, וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל-הַבַּיִת, מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן: כָּל-הָעָם, מִקָּצֶה.
וכל העיר, כולה, מתאספת סביב הבית. שמע ה"אורחים" הגיע עד קצה העיר, וכולם באים. עד לרגע זה- עוד לא ראינו שום דבר נוראי.
וַיִּקְרְאוּ אֶל-לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה; הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ, וְנֵדְעָה אֹתָם.
מתוך מה הם מבקשים? אולי מסקרנות? אולי מתוך רצון אמיתי להכיר אותם?
אבל "לדעת" אותם? בשביל "לדעת" אותם צריך זמן. צריך סבלנות. צריך שכל וצריך הכרות מעמיקה.
אולי מבחינת הסדומיים- לדעת אותם משמע- לדעת האם הם עשירים או עניים? איך הם לבושים? איך עשוי שערם? זה משהו שאם מוציאים אותם החוצה- ניתן לדעת יחסית מהר. זה החומר שמול העיניים.
אם כך- אנשי סדום משתמשים ב"מתנה" של עץ הדעת בדרך החומרית בלבד, ולמעשה שוב מזכירים את שושלת קין ואת נמרוד (ואת מצרים)- החומר אצלם שולט ואפילו הידיעה- חומרית בלבד.
אולי אנשי סדום חשבו שלוט "תפס" לעצמו כמה אנשים עשירים- והוא הולך להרוג אותם ולקחת את כספם- לבד? והם רוצים את חלקם? אולי לכן התאסף כל העם- כי זו, כמובן, חברה שיוויונית וצודקת. אם תהרוג אנשים למען כספם- גם אנחנו רוצים את חלקנו!
וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט, הַפֶּתְחָה; וְהַדֶּלֶת, סָגַר אַחֲרָיו.
כדי שלא יכנסו? כדי שלא יצאו? כדי שלא יראו? כדי שלא יחשבו שזו הזמנה?
כל סיבה בנפרד הינה חזקה מספיק. זו רכושנות על משהו שמעולם לא היה שלו- ולוט היה צריך להבין שדי בצעד זה כדי לסכן את עצמו. למעשה- מכיוון שלא הבין את זה הוכיח שנשמרה אצלו פינה נקיה וטהורה ולכן- גם אם רק חלק אחד עדיין טהור- הוא ראוי להתייחסות והצלה.
וַיֹּאמַר: אַל-נָא אַחַי, תָּרֵעוּ.
לא לאורחים אל תרעו- אלא לי! הרי הוא לא מזכיר את האורחים- כי הוא בא להציע מתנה במקום האורחים. אל תרעו לי- כי אני אתן לכם משהו במקום.
ועכשיו מראה לנו לוט שהוא בהחלט לא מודע לסיבה מדוע עושים דברים- אלא עושה אותם כי "ככה ראה". זה התחיל בהזמנה לבוא, לישון ולהסתלק, המשיך במצות ועכשיו לשיא חדש:
הִנֵּה-נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת, אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ אִישׁ–אוֹצִיאָה-נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם, וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם
את בנותיך? לעשות רע לבנותיך כדי לקיים את מצוות הכנסת אורחים? כדי להציל את עורו? אותן שתי בנות עוד יחזרו בסיפורנו, אולי כדי להעניש את לוט על הצעתו, אבל כרגע הן בהחלט חפות מכל פשע.
רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל, אַל-תַּעֲשׂוּ דָבָר, כִּי-עַל-כֵּן בָּאוּ, בְּצֵל קֹרָתִי.
פרויד היה "חוגג" על צרוף המילים "האנשים האל". זו כמובן לא סתם השמטה של ה'ה' אלא רמז לכך שלוט ידע כבר כנראה מי הם ומה הם.
הכנסת אורחים חשובה ללוט יותר מאשר שמירה על בנותיו. העיקר שהאספסוף יעזוב אותו בשקט ויתן לו להמשיך לתת להם מצות! לוט למעשה מנסה "להתחרות" באברהם, לעשות כדרכו ואולי אפילו טוב יותר. מבחינתו- הוא צדיק אדיר! הרי אפילו את בנותיו הוא מוכן לתת כדי למלא את מצוות הכנסת אורחים. הוא לא מבין את העקרונות הבסיסיים של עבודת האלוהים- הוא בהחלט לא "התהלך לפני והיה תמים". הוא לא מודע לשורש אלא רק לטכניקה- וכך אי אפשר לבצע את דבר אלוהים.
נעשה ונשמע צריך לבוא מבפנים, מתוך הבנת הדרך ואמונה בה. לא מתוך חיקוי וטכניקה בלבד.
וַיֹּאמְרוּ גֶּשׁ-הָלְאָה
זו תגובת ההמון. תמשיך- זה לא מספיק כדי שנעזוב את אורחיך ואותך. מה עוד יש לך לתת. גם "הגש" וגם "גש" במילה אחת.
ולוט- שותק. הוא מבין שברגע שאתה מנסה לרצות את ההמון- אתה לא תפסיק. הם רק ידרשו עוד ועוד עד שבסוף יקבלו בדיוק את מה שבאו לקחת.
וַיֹּאמְרוּ הָאֶחָד בָּא-לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט–עַתָּה, נָרַע לְךָ מֵהֶם
הם כנראה מתכוונים אליו- האחד שבא לגור. ועמידתו בשער היא כנראה השפיטה.
ועכשיו- נגרום לך רע לא בגללך- אלא בגללם. אתה לא לגמרי חיצוני אלינו- אנחנו היינו מוכנים לקבל אותך. אבל הם- חיצוניים- ובגלל שהכנסת אלינו חיצוניים- עכשיו תענש בגללם.
אבל מה אנו יכולים ללמוד מזה?
שהסדומיים היו מודעים ל"תכונותיהם" ה"יפות". שהם ניסו לשמור על עצמם מבודלים- כדי שלא יגיע מישהו ויהרוס להם הכל. כמעט כמו אנשי בבל שפחדו להיטמע בתוך ה"שאר". סדום יותר ויותר מזכירה את בבל.
ולוט- נכנס וגר איתם אבל בגלל שלא ידע בדיוק למה הוא עושה זאת- הוא למעשה הפך להיות חלק מהם- ואנו רואים זאת בהצעתו להוציא את בנותיו. כך מתנהג סדומי. כנראה- שסדומי כ"כ משוכנע שהדרך שלו היא היחידה האפשרית שהוא פשוט לא מבין שהעולם יכול להתנהל באופן שונה. מבחינתם- אין עולם חיצוני כדי שלא יצטרכו להביט בעצמם במראה- וחו"ח לשנות דרכיהם. מבחינתם- כל הכנסת מישהו חיצוני עלולה לערער את ההומוגניות של פשעיהם. כך אנו רואים לכל אורך הדרך גם במגדל בבל- גם שם האנשים היו הומוגניים (אמנם בכפיה של נמרוד) כל חברות ה"פשע" ניסו לשמור על הומוגניות שלהן.
וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ בְּלוֹט מְאֹד, וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת.
ולוט מוכן לאבד הכל- רק לא את אורחיו. אין לו ברירה- הוא יושב בסדום- אבל זו הבחירה שכעת הביאה אותו למצב של חוסר בחירה- חוסר ברירה. עצם בחירתו בסדום ועצם העובדה שלא ברח משם גרמה לכך שהוא כבול בהחלטותיו ואינו יכול למעשה להציל את אורחיו.
כמה אורחים "אמיתיים" מצאו כך את מותם? כמה בנות הוקרבו להמון המשתולל בחוץ כדי לנסות לרכך אותם? כנראה אפס- כי אף אחד לא בא עם רקע כמו של לוט- ולוט לכן היחידי שתקוע בין שני עולמות (למרות שלא מצוי לחלוטין באוהלה של תורה)- מצד אחד- הרצון לקיים את דרך אברהם. מצד שני- הסדומיות שקיימת בו. הסתירה הזו מספיקה כדי שהוא ינצל.
אלוהים למעשה מראה שלא צריך להיות צדיק כדי לא להיספות עם רשע. הניסיונות של אברהם היו מיותרים מבחינת התוצאה שלהם- כי אלוהים רחמן אפילו יותר מאברהם, אבל עצם הניסיון של אברהם להציל עיר הכניסה אותו לתפקידו כמגן העמים- כאב שלהם.
והנה תחילת הפלאים והניסים:
וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת-יָדָם, וַיָּבִיאוּ אֶת-לוֹט אֲלֵיהֶם הַבָּיְתָה; וְאֶת-הַדֶּלֶת, סָגָרוּ.
הם הביאו את לוט לצידם. שלא ימשיך לפסוח על שני הסעיפים. לכאן אתה שייך, לוט, ותן לנו להמשיך מכאן.
וְאֶת-הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-פֶּתַח הַבַּיִת, הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים, מִקָּטֹן, וְעַד-גָּדוֹל
תוך שניה אחת הסיטואציה משתנה וכל ההמון המאיים הופך ללא רלוונטי יותר עבור יושבי הבית.
וַיִּלְאוּ, לִמְצֹא הַפָּתַח
הסכנה המיידית- הוסרה, אבל זה לא אומר שהסדומיים לא המשיכו לנסות- גם כאשר לא ראו דבר. מי שמסתמך על החומר הופך למעשה אבוד ללא החומר (סיפורו העתידי של שמשון ותלותו בשערו הינו דוגמה מובהקת לתלות בחומר אשר רק כאשר שמשון שם את מבטחו בקב"ה קיבל את כוחו ללא תלות בחומר- אלא ברוח).
וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים אֶל-לוֹט, עֹד מִי-לְךָ פֹה–חָתָן וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ, וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ בָּעִיר: הוֹצֵא, מִן-הַמָּקוֹם.
לוט מקבל הזדמנות אדירה- לקחת את כל משפחתו כולה-ולהינצל, כולם יחדיו.
כִּי-מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ, אֶת-הַמָּקוֹם הַזֶּה
הפעם הקב"ה לא ממתין שהאדמה תישחת ותימלא חמס (כמו במבול). הפעם הוא יביא את ההשחתה בעצמו!
כִּי-גָדְלָה צַעֲקָתָם אֶת-פְּנֵי יְהוָה, וַיְשַׁלְּחֵנוּ יְהוָה לְשַׁחֲתָהּ.
הקב"ה דיבר על זעקתם. המלאכים מדברים על צעקתם.
והצעקה- גדלה את פני הקב"ה. מולו, הוא רואה שזה תהליך שהולך וגדל, שבסופו של דבר עלול לסכן את השכנים, ביניהם- אברהם. זה כוח שאי אפשר להשאירו יותר בסביבת אברהם, בכנען.
וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל-חֲתָנָיו לֹקְחֵי בְנֹתָיו, וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִן-הַמָּקוֹם הַזֶּה, כִּי-מַשְׁחִית יְהוָה, אֶת-הָעִיר
הוא לא אומר להם "בואו", הוא אומר להם "צאו". לבד. קחו את גורלכם בידכם. הוא לא לוקח אותם איתו כמו שעשה תרח וכמו שעשה אברהם. גם כאן- לוט לא מבין באמת מה עליו לעשות אבל מבחינתו- הוא עשה את מה שהוא צריך לעשות.
וַיְהִי כִמְצַחֵק, בְּעֵינֵי חֲתָנָיו
ואיזה צחוק זה כאן? של יאוש. מה, לא התרגלת לסדום? זה כי אתה חלש, אתה מיואש. אנחנו- סדומיים ובנותיך נישאו לסדומיים ויקימו משפחות של סדומיים. כנראה אתה – לוט- מיואש וחלש מדי כדי להיות סדומי אמיתי- ולכן זהו הייאוש שהם מדמים לשמוע בקולו ואגב- האם יש ללוט עוד בנות מלבד אלו שהציע לאספסוף?
וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה, וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט לֵאמֹר
כמו- לא באמת. זה לא באמת שחר אלא תחילת פעולת ההשחתה. השעון מתקרב לשעת האפס.
קוּם קַח אֶת-אִשְׁתְּךָ וְאֶת-שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ, הַנִּמְצָאֹת–פֶּן-תִּסָּפֶה, בַּעֲוֹן הָעִיר.
אותן שתי בנות שכפסע היה ביניהן לבין ההמון הזועם- הן ואשתך ואתה תהיו הניצולים היחידים מהתופת משמע- שאר בנותיו הנשואות אכן לא יצאו מהעיר, רק הנוכחות יצאו.
אבל תפעל- קום קח. אל תגיד, אל תחכה, אל תהסס. קום-קח.
ושוב- לוט לא מצליח לפעול- כמו שלא מצליח לפעול כל הזמן- לא באירוח, לא בשכנוע החתנים- הוא לא לוקח אחריות- הוא מחכה שיחליטו עבורו.
וַיִּתְמַהְמָהּ–וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד-אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו, בְּחֶמְלַת יְהוָה עָלָיו
ואכן- אלוהים חומל על לוט יותר משאברהם ביקש שיחמול. אמנם אברהם דיבר על העיר אבל אלוהים מראה לו שגם ליחידים יש השגחה. גם אם איננו צדיקים גמורים- לכולנו יש השגחה.
וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ, מִחוּץ לָעִיר.
אמנם כתוב "ויניחוהו" אבל בנותיו ואשתו עימו. אך לא בזכותן יצאו- אלא בזכותו.
ואותם אנשים – כעת- כאשר לוט כבר מבין שהם לא "סתם" אנשים- מדברים איתו בדברי הקב"ה, בקול אחד, כפי שהיה כשאברהם אירח אותם באוהלו.
וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה, וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל-נַפְשֶׁךָ
אַל-תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ, וְאַל-תַּעֲמֹד בְּכָל-הַכִּכָּר: הָהָרָה הִמָּלֵט, פֶּן-תִּסָּפֶה.
אין יותר כיכר. אל תסתכל עליה, אל תחפש מקום- המקום היחידי בשבילך כרגע הוא ההר. אל תהסס.
אבל זה לוט- הוא לא יכול שלא להסס. כל עוד הוא היה עם אברהם- ראינו שהוא כמו לא קיים- כאילו מבצע אחר כל הוראות אברהם. ולוט באמת חשב שהוא מסוגל להמשיך לבד- אבל לא, הוא יכול לפעול רק תחת הדרכה, רק תחת "צל". הוא לא יכול לפעול באופן עצמאי.
וַיֹּאמֶר לוֹט, אֲלֵהֶם: אַל-נָא, אֲדֹנָי. הִנֵּה-נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן, בְּעֵינֶיךָ, וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי, לְהַחֲיוֹת אֶת-נַפְשִׁי
לפחות לוט הבין אל מי הוא מדבר. הוא יודע מה זה הקוד של "מציאת חן" והוא מבקש משהו. אבל מה הוא יכול לבקש? הרי הצילו אותו ואת משפחתו המצומצמת מתופת אדירה! מה כבר יש לו לבקש?
וְאָנֹכִי, לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה–פֶּן-תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה, וָמַתִּי. הִנֵּה-נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה, לָנוּס שָׁמָּה–וְהִוא מִצְעָר; אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה, הֲלֹא מִצְעָר הִוא–וּתְחִי נַפְשִׁי.
הוא לא מבקש שיחוס על עיר כי יש בה צדיקים- הוא מבקש שיחוסו על עיר כי אין לו כוח לטפס על ההר ויותר נוח לו ללכת לעיר! אברהם ניסה להציל עיר שאין לה מקום הצלה- לא בשבילו אלא בשביל צדיקים ספורים-,ולוט מבקש להציל עיר לא בזכות- אלא כדי שהמצב ישרת אותו טוב יותר בנוחות גדולה יותר! והאמת הנוראה היא שלוט רוצה לשבת בקרב בני מינו- הוא לא רוצה לחזור למצב בו הוא "זנב לאריות". הוא מעדיף להמשיך להיות עם סדומיים כמוהו.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו–הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ, גַּם לַדָּבָר הַזֶּה: לְבִלְתִּי הָפְכִּי אֶת-הָעִיר, אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. מַהֵר, הִמָּלֵט שָׁמָּה, כִּי לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר, עַד-בֹּאֲךָ שָׁמָּה; עַל-כֵּן קָרָא שֵׁם-הָעִיר, צוֹעַר.
מדוע הקב"ה כ"כ מרחם על לוט?
לאו דווקא בגלל לוט עצמו- אלא בגלל הסיבה שהוא נזכר בשושלת היוחסין עוד לפני אברהם- בגלל הרן שמת. אילולי מת הרן יתכן שלוט היה מסיים את חינוכו באופן מוצלח. יתכן שזו הסיבה שהיה צמוד לאברהם תקופה כה ארוכה, אבל החינוך לא הצליח כמצופה- הוא לא בנו של אברהם ולכן אברהם הצליח לתת לו רק את הקליפה החיצונית- לא את התוכן. אילו הרן היה חי- אולי תוכו היה כברו, אבל כעת- הפנים לא התעצב אלא רק החוץ. ולמרות זאת- זה מספיק כדי לתת לו כ"כ הרבה.
הַשֶּׁמֶשׁ, יָצָא עַל-הָאָרֶץ; וְלוֹט, בָּא צֹעֲרָה.
וַיהוָה, הִמְטִיר עַל-סְדֹם וְעַל-עֲמֹרָה–גָּפְרִית וָאֵשׁ: מֵאֵת יְהוָה, מִן-הַשָּׁמָיִם.
הנה ההמטרה- פתיחת שערי שמיים ושילוב הרוח עם החומר. כמו במטר שהתחיל את המבול. כשאלוהים ממטיר ומוריד רוח שמתערבבת עם החומר- תוהו ובוהו חוזר- ולו לזמן מסויים ולמקום מסויים.
וַיַּהֲפֹךְ אֶת-הֶעָרִים הָאֵל, וְאֵת כָּל-הַכִּכָּר, וְאֵת כָּל-יֹשְׁבֵי הֶעָרִים, וְצֶמַח הָאֲדָמָה.
זו חורבה. הכל הפך לחרב. למרות הכל- גם הערים האלו הן הערים "האל". אין כאן טענה שהן לא שייכות לעולמו של הקב"ה, אך הטענה היא שהן לא שייכות לעולם שיגיע- בזכות אברהם וצאצאיו.
אמנם נושא המשפט הקודם היה הקב"ה, אך אין באמת צורך לציין "אשת לוט". ברור אשתו של מי.
וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ, מֵאַחֲרָיו; וַתְּהִי, נְצִיב מֶלַח.
מדוע הסתכלה לאחור? האם מתוך כאב? האם מתוך סקרנות? האם מתוך שמחה לאיד?
גפרית ואש מומטרים מהשמיים, את צריכה לפחד פחד מוות, ניצלת בעור שיניך הודות להתערבות אלוהית וקיבלת הוראה ברורה לא להסתכל אחורה. מה כ"כ חזק? חזק יותר מההוראה האלוהית?
יצר המציצנות. לראות אנשים בשעתם הקשה, להציץ ולראות ממה את ניצלת- ואיך הם ניצלים באש. לראות איך אחרים סובלים. זו ההדגשה של הסדומיות. לכן כוחה לא עמד לה ולכן לא ניצלה מהפיכת העיר- כי הסדומיות משכה אותה לאחור והיא זו שגזרה את דינה.
וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם, בַּבֹּקֶר: אֶל-הַמָּקוֹם–אֲשֶׁר-עָמַד שָׁם, אֶת-פְּנֵי יְהוָה.
המקום בו המלאכים עמדו עימו בצהרי היום הקודם..
וַיַּשְׁקֵף, עַל-פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה, וְעַל-כָּל-פְּנֵי, אֶרֶץ הַכִּכָּר; וַיַּרְא, וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ, כְּקִיטֹר, הַכִּבְשָׁן.
אברהם מבין כי נגזר דינה של סדום- בשקט. לא ברעש. למרות הגופרית והאש- דבר לא העיר את אברהם משנתו בליל.
ואברהם רואה גם פנים אחרות של הקב"ה. הוא יודע שאלוהים יכול היה להביא מבול ולהשמיד את האנושות- כמעט, אבל עד כה אברהם ראה פנים אחרות של הקב"ה. כיום הוא יודע שיש לו גם פן אחר- לא בהבנה- אלא בידיעה.
וַיְהִי, בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת-עָרֵי הַכִּכָּר, וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים, אֶת-אַבְרָהָם
כמו עם נח- אמרנו ש"ויזכור" זה ממש לא אחרי "וישכח" אלא ההיפך- יזכור!
וַיְשַׁלַּח אֶת-לוֹט, מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה, בַּהֲפֹךְ אֶת-הֶעָרִים, אֲשֶׁר-יָשַׁב בָּהֵן לוֹט.
משמע- לוט אפילו לא ניצל בזכות היותו "פרווה"- אלא אך ורק בזכות אברהם.
וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וַיֵּשֶׁב בָּהָר, וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו עִמּוֹ, כִּי יָרֵא, לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר
ובכל זאת לוט מצליח לעלות על ההר- כשהוא רוצה, וכשהוא פוחד. מדוע שיפחד? הרי סיפורים מסדום לא יצאו החוצה- אף אחד לא יודע מה קרה שם באותו הערב לפני ההשמדה.
אבל השאלות- מדוע רק הוא ניצל ולא אף אחד אחר בהחלט מציבות אותו כבודד, כשונה- וחששם של האנשים ממנו הולך וגובר עד שלוט פוחד לעצמו- כי אנשי צוער לא באמת שונים מסדום. גם הם היו אמורים להיכחד.
כך שלוט- עבור נוחותו- מציל אנשים שלא מגיע להם להינצל ובסופו של דבר מרגיש מאויים על ידיהם- ובורח. עכשיו הם כבר לא יושמדו- לוט הביא עלינו עוד חוטאים שיסתובבו בינינו ומקשה על פעילות בית אברהם.
וַיֵּשֶׁב, בַּמְּעָרָה–הוּא, וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו.
וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל-הַצְּעִירָה, אָבִינוּ זָקֵן; וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ, כְּדֶרֶךְ כָּל-הָאָרֶץ.
זה לא שאין איש בארץ- זה שהן לקו בפאסיביות של אביהן. אם אביהן הביא אותן אל המערה- מדוע שהן תצאנה ממנה? הרבה יותר נוח לא לקבל החלטות ולפעול בהתאם- מאשר לקחת אחריות על החיים שלך! לפחות- ככה זה בתפיסתן המעוותת. יותר קל לשכר את אביך ולשכב עימו מאשר לקום ולעבור דירה.
ולתפיסתן- זאת הומאניות! הן מתחלקות!
וַיְהִי, מִמָּחֳרָת, וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל-הַצְּעִירָה, הֵן-שָׁכַבְתִּי אֶמֶשׁ אֶת-אָבִי; נַשְׁקֶנּוּ יַיִן גַּם-הַלַּיְלָה, וּבֹאִי שִׁכְבִי עִמּוֹ, וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ, זָרַע.
וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת-לוֹט, מֵאֲבִיהֶן. וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב: הוּא אֲבִי-מוֹאָב, עַד-הַיּוֹם. וְהַצְּעִירָה גַם-הִוא יָלְדָה בֵּן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן-עַמִּי: הוּא אֲבִי בְנֵי-עַמּוֹן, עַד-הַיּוֹם.
מואב ועמון- צאצאי לוט וצאצאי הסדומיות וצאצאי גילוי עריות. ואכן- הם נזכרים יחדיו כצמד בפסוקים רבים בתנ"ך.
לֹא-יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי, בִּקְהַל יְהוָה: גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי, לֹא-יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהוָה עַד-עוֹלָם.
גם אם הם ירצו להתגייר- הם היחידים שלא יתקבלו- כי תפיסת העולם שלהם כ"כ מעוותת שלא ניתן לסמוך עליהם גם בדור עשירי.
ויתכן שבנות לוט צדקו- ואיש לא נשאר מעולמן. מבחינתן- רק אביהן יכול להמשיך את השושלת. יתכן שזו היתה דרכן היחידה להנציח את הסדומיות (למרות שצוער עדיין עמדה על תילה).
שני חיי 