בעיתה, אחישנה?

אין ספק שכולנו שומעים את הרעש, הסופה והאש, אבל לא באש הקב"ה, ולא בסופה, אלא בקול הדממה הדקה.

אם באחישנה, כמו שחלמנו, אז ההתנהלות הנכונה היתה כמו שחשבנו. אבל במידה כמעט מלאה – כשלנו. את אחישנה לא החשנו, ולמרות אותם עילויים במהלך השנים, הכלל לא התרומם.

אם כך, ואם הכישלון באחישנה היה הכלל, הרי שהתיקון יגיע בעיתה. אם כשלנו להגיע לתפקוד מלא כעם הנבחר, הרי שכעת, בעיתה, לשם נגיע. עכשיו השאלה היא איך…

יום השם אינו רק יום שימחה ואור. הוא גם יום אפילה וצער. השמחה היתה עשויה להיות שלמה אילו היינו משכילים, באחישנה, להיות שלמים בעצמינו. אבל שוב, למרות אלפיים שנה, זה לא קרה. בין אם כעונש על המרגלים או העגל, בין אם על החזרה לציון הצולעת לשעתה, אבל הכי הכי לאורך כל השנים – ההתנכרות שלנו אליו.

ואולי, שובו אלי ואשובה אליכם? הוא מוכן לקבלנו, נקיים מחטאותינו, אבל אנו, לא טובים אנו מאבותינו. והגאולה, אינה באחישנה או בזכותנו, כי אם בעיתה, בהגיע המועד, נקיים מכל חטא כללי.

אבל לא מהחטא האישי. בזה מעולם לא הפסקנו להימדד. כל עוד היה סיכוי לאחישנה, גם יתכן והיתה משמעות ליחיד, עבור הרבים. אבל ראינו שדרך זו לא צלחה, ואף אחד לא הצליח להביא את הגאולה למרות הרבים. אז כמובן, החטא האישי עליו אנו נמדדים בנפרד, אבל אנו, בניגוד לכל אומה אחרת, נמדדים גם יחדיו, ונכשלנו, לפחות עד כה, הן באחד והן בכללי.

מה בעצם אני בא להגיד? שהכללי כבר, ואולי מעולם לא היה, בידינו. האחריות על הזולת מעולם לא היתה שלנו. כל מה שיכולנו להפגין הינה דאגה, כוונה ועשייה. וזוהי בדיוק הנקודה בה נכשלנו, ראיית האחר מתוך התחברות, גם אם האחר כלל לא מובן לך.

ומכאן האיחוד. לא מהאישי, מהבחירה לכאורה, אלא מההבנה, מהרצון ומהכוונה. ובלי איחוד, כמו אברהם ורשב"י בזמנם שהתחילו לצמצם (אם אלף, אני ובני מהם. אם מאה, אם עשר צדיקים בסדום), נצטמצם גם אנחנו עד שנגיע לאן שנגיע. האם יש מי מאיתנו שנקיא מהחטא? לדברי רשב"י – הוא ובנו, ומשורש זה תגיע, ב"ה, גאולת כולנו.

בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל

יש טרייד אוף

(פוסט זה הינו חיבור בין בלוג שפתחתי לפני מספר חודשים תחת אותו שם מחבר, שנקרא "נוכרתי". לדעתי כאן המקום הנכון יותר לפרסמו, וכך עשיתי, אך על מנת להבינו אני חושש שיש צורך, באישי, בבלוג השני. כמובן שלא בכללי, לכן זו הזמנה אישית לבלוג הנוסף, "נוכרתי". תודה לכל מי שקורא https://mefidorg.wordpress.com/)

יש טרייד אוף בין האישי לכללי, בין העולם הזה לעולם הבא.

הכללי ישפיע על שניהם, גם על העולם הזה וגם על העולם הבא, אבל הכללי לא רוצה להופיע כמו בגן העדן, מחוץ לאדם, אלא דרך האדם. לכן, האישי חייב להיות על מנת שאנו נוכל למלא את רצונו של הקב"ה, והוא שאנחנו נמלא את רצונו. 

אבל הנה הטרייד אוף – יותר מדי רצון אישי מקלקל את הרצון הכללי, אלא אם הם לא סותרים זה את זה.

אז מותר לרצון לסתור את הכללי, רק שאין לו תוחלת במציאות. אין אחיזה. אבל, אם יש כיוון זהה, צורה זהה, דמות, הרי שהרבה מהרצון האישי והכללי יהיו חופפים. 

כלומר, ככול שנעשה את רצונינו כרצונו, זה לא אומר שנחווה אושר עילאי, אלא שנחווה את המציאות כמו שהיא, ללא רצוננו המעוות, אלא על פי רצון בוראינו ובורא עולם. 

מציאות של רצון בהיפרדות, של חוסר אחדות, של אי אמון וחוסר כנות, של שקר וכוחניות. לא כולה כזו, תודה לאל, אבל אין ספק שהעולם מראה אילו קוים החליטו בני האדם לרצות להדגיש. ואני לא גאה ומשתדל לא לקחת חלק בבחירה הזו, באישי הרצון שלי אחר, אבל בכללי אני כפוף כמו כולנו לבחירות המשותפות, הלא מוצלחות, של כולנו. לפחות חלקן.

אז בכללי, אם אני נותן לו לעבור בי, אז זה בדיוק מה שאחוש. את הכללי שהוא לא בשיאו, לא כרגע, ולא מנסה אפילו. ככללי.

אז מה זה להיות אחד עם הכל? זה לחוש את כל הרגשות. את האהבה לכולם, ואת האכזבה מרובם, את התקווה מול כולם ואת המציאות, שלפחות כרגע, מכזיבה. ומה שעושה את זה נכון הוא שגם אילו לא הייתי חש דבר, ומתנתק, המציאות לא היתה משתנה כהוא זה… בכללי. 

ככה הרבה כוח יש לי בעולם 😁בכללי

קצת מוזר לראות שקוראים כאן

נכנסתי לסטטיסטיקה וקצת נבהלתי. לא תיארתי לעצמי לרגע. לכן חבל לי שלא המשכתי לכתוב כאן באופן שיגרתי, אבל דבר אינו אובד לעולם, אבל מצד שני, דברים בהחלט אובדים מהעולם…

שורה תחתונה יש וכולנו, ב"ה, מתכנסים אליה. כיצד אנו מגיעים אליה, אם נזכה, זה כבר ענין אחר. ככול שנמשיך ונתעקש, אנו עלולים לאבד דברים שלא יחזרו כאן למציאות. בין אם אלו חיות נכחדות או כתר העוז. אבל לא" אנחנו" היא הבעיה, אלא" הם". נכון?

לא נכון. מי שיכול – עושה, ואם אתה יכול ולא עושה, רק למען שמירה על "איזון" אנושי, הרי זה כמו נביא שכובש את יצרו. ההסתכלות על הזולת צריכה להיות "כיצד אני יכול לסייע", ולא רק לזקנה לעבור את הכביש, אלא לשכן לסיים איתך את הסכסוך, לגרושה לסיים מולך את המלחמה, ולנהג ממול להשתלב בקלות. בטח זה יביא אותו לעבודה במצב רוח טוב יותר, אבל זה בדיוק מה שאנחנו רוצים מפקיד הסעד/שופט/ מנתח… או בעצם מכולם? קצת יותר לאהוב ופחות לפחד?

אבל אני יודע, קל לדבר. החוכמה היא לעשות, לנשום דווקא לתוך התנוחה הקשה. אז כן, ברור שזה קשה, אבל זה או קשה שניקח על עצמנו, או קשה מבחוץ, ואני חושב שאין צורך במראי מקום…

אני עושה את ההשתדלות שלי, שכמובן לא תמיד מצליחה, וככול שהאש גוברת מתחתי, כך אני מנסה לקפוץ גבוה יותר ולהישאר זמן רב יותר רחוק מהקלחת בה אני, ואתם, וכולנו, מתבשלים.

לפחות זה נראה שהאוכל תיכף מוכן…

משה והמטה

אני הולך לקפוץ נושאים באופן מהיר יחסית. מקווה שזה לא יקשה על הקריאה.

זה עשוי להיות קצת מסובך – מה שהקב"ה עושה למטה (פעמיים – הן בסנה והן במפגש הראשון עם פרעה וצוותו) באמצעות משה, הוא עושה לנחש עצמו, גם באמצעות משה.

.קודם כל – הנחש של משה הוא הנחש האמיתי. אחרת משה לא היה נס. זה לא כאילו נחש שנוצר שם, אלא זה האויב מספר אחד של האנושות, מזמן חווה (וחווה תחזור בסוף הפוסט הזה לסגירת מעגל) .הקב"ה יוצר אותו, הן במטה והן במציאות, והוא שולח את משה לאחוז בזנבו. אין מה לפחד מהנחש, לא משה ולא עם ישראל.


אבל מי זה הנחש? נשאל ספציפית – היכן הראש של הנחש במטפורה? פרעה. משה עושה “כאילו“ הוא נלחם בפרעה, בראש הנחש, אבל למעשה הוא נאבק בנחש עצמו, ואז פרעה הוא הטעיה בלבד. משה אוחז בזנבו של הנחש- באמונה של העם המצרי במלכם "האלוהי". כלומר, ב"אלוהיות" הנחש. וכמובן, עצם הפיכתו של המטה לנחש והחזרתו למטה כשמשה אוחז בזנבו, זה כל הסיפור בקצרה.


ולכן, כל המכות שמביא הקב"ה על מצריים משותפות הן למלך והן לעם שלו. פרעה, ראש הנחש, לא באמת נידון אחרת מכל מצרי אחר. משה ואהרון "כאילו" מבקשים את רשותו לעבוד את השם, אבל למעשה, הם עושים ב" כאילו" לראש, אבל מכוונים לזנב, אותו הם תופסים. 


וכאשר תופסים את הנחש בזנבו, על פי הנחיית השם, ההשפעה מתרחשת. בין אם על מטה שהופך לנחש, או נחש שהופך לחורבות. זה מתחיל מבפנים, הרי ממתי יועצי המלך באמת מעיזים "לייעץ" לו מה לעשות? הרי הוא "אלוהי", והם אומרים לאותו "אלוהי" מה לעשות. הוא מביא לחורבנם, לתפיסתם ולדבריהם, וזה נקרא לתפוס את הנחש בזנבו.


אותו מאבק אליו שלח הקב"ה בשם השם את משה לא מכוון רק לאותו נחש, הוא מכוון כמובן גם עבורנו, עבור עם ישראל. לא רק שהקב"ה מחלץ אותנו מצרה שוב ושוב, וזה בזכות בחירתו שהיא לא בנו ישירות, אלא בזכות האבות, הרי בשמם ובזכותם משה פונה לעם ישראל. באופן דומה, גם הקב"ה פונה אל משה בהתחלה בזכות ישראל, ולא בזכות עצמו (וזה כמובן לא מדויק) . הקב"ה שמע את זעקתם והחליט לפעול באמצעות משה. וכך, משה קיבל בזכות עם ישראל, עם ישראל קיבל בזכות האבות. 


אז השאלה הבאה שצריכה להישאל כאן עכשיו היא בזכות מי האבות קיבלו את קירבת השם. אז זהו, שהם קיבלו " ובשמי לא נודעתי להם". ההתגלות מול האבות היתה של בורא עולם, לא של אלוהי ישראל וזאת, בין השאר, כמובן, כי לא היו אז ישראל. ההתגלות החדשה למשה מתאפשרת, למעשה, בזכות קיומו של עם ישראל, וטרם קיומו, או חלילה ללא קיומו של עם ישראל, כנראה התגלות זו לא היתה רלוונטית כי היא לא היתה.


אבל זה לא לגמרי מדויק כי חווה חוותה את הקב"ה בשם השם. בראשית, ג', יג, שם השם מתגלה אליה בשילוב של שם השם ושם בורא עולם. ואמרנו שפתחנו עם חווה ונסגור מעגל עם חווה. האזכור של חווה עם השם המפורש נותן לנו, אולי, הסבר, מדוע הנשים כולן לא חייבות בתפילה ובחלק מהמצוות. 

אמרנו והסכמנו שעם ישראל חיוני בעצם קיומו עבור התקיימותה של התגלות מיוחדת של בורא עולם, וראינו זאת במעבר בין טרם קיומו של עם ישראל לבין התהוותו. אז מה קורה אם חלילה לא נולדים עוד יהודים?
אז אין חלילה עם ישראל ואין את ההתגלות המיוחדת, שלמעשה, חלילה, אובדת מהעולם, ואז, חלילה, העולם נותר בחסרון. ומי יכול להביא יהודים לעולם? הגבר?האישה בלבד, כיוון שיהודי נחשב רק מי שאימו יהודיה. ולכן, עצם המיוחדות של האישה בעולם מביאה לכדי מיוחדות אחרת בעולם. לכן האישה היהודיה, על כתפיה ממש תלוי העולם. בדיוק כמו מרים שזכתה, באגדה, לגרום לאביה להחזיר את הנשים שגרשו כלל הגברים, מתוך ייאוש על גזירתו של פרעה.


הגברים זקוקים לפעולה – מלוכה, נבואה, הנהגה. גם נשים מעורבות לפעמים באלו, אבל המהות שלהן שונה, מיוחדת וללא תחליף.


כדי לסיים את הנכתב עם קשר להווה, לכאן ועכשיו, אומר שאותו עם ישראל, אותה יצירה מופלאה, חווה כעת את מהותה, את היותה כלי להופעה מיוחדת במינה.

הרבה שנים עברו מאז עמד לפנינו עמוד אש ומאחורינו עמוד עשן. הרבה שנים חלפו מאז התגלותו של הקב"ה התייחסה ישירות לקיומו של כלל עם ישראל. אמנם הוא התגלה דרך מלכים ונביאים, גם אודות עם ישראל, אבל לא כיציאת מצריים, כהתגלות משותפת, כעם, לא כמתן תורה, ולא כגאולה.

הרבה שנים חלפו מאז חווה עם ישראל והעולם כולו את הגאולה וכעת, אחרי שלושה דורות בארץ ישראל, אפשר לראות באופן ברור את התערבותו הבלתי פוסקת, את שמירתו המלאה עלינו, ואת התפארותו דרכנו בגויים. עברו שבעים וחמש שנה "בלבד" מאז ניסו להקריב אותנו אל מלתעות הצורר הנאצי, אבל הנה שבנו, ולא כמקבצי נדבות אלא כקובעי מדיניות.

אמנם לא תמיד לטובה או בדרך המוצלחת, אבל הנוכחות של העם היהודי בקרב העמים תמיד הורגשה והיתה משמעותית. עכשיו, כנראה, אנו נראים באופן ברור יותר מתמיד, וכך גם שמירתו עלינו. לכן, אני סבור, שיש מקום להתעמק ולהבין את משמעות קיום שמו של השם עבורנו, כפי שראינו בתחילת הדברים. גם אם אנחנו לא תופסים את הפירוש של השם עצמו, עדיין, עצם ההכרה בקיומו של שם ייחודי, ספציפי, ממוקד יותר מאשר "בורא עולם", הוא לא רק הכרה בבורא עולם, שהיא הכרה חיונית בזמן המודרני, אלא ההכרה שיש הכרה נוספת (למרות שהיא לא – זו "רק" תחושה) ויש לה לא רק משמעות אישית, אלא עולמית.

מתוך הבנה זו, עכשיו, בואו נלך לחפש תרופה לקורונה 😊

* הערה קטנה – השם המפורש מופיע גם מול האבות, אך ללא היכרות או הצגה. אי"ה אתייחס אל זה בשלב מאוחר יותר

אברהם ושרה – הסיפור האמיתי

בין אם היו בני אותו אבא ובין אם לאו, אברהם ושרה חלקו ביניהם את הדבר הנפלא ביותר האפשרי. את השליחות. ביחד הם עשו נפשות בחרן, ביחד התמודדו עם העקרות של שרה, וביחד יצאו להשלים את משימת אביהם, שיצא מאור כשדים אך לא הצליח לצאת כולו, עד הסוף, ונשאר תקוע בחרן.

כך אברהם ושרה (כשעוד היו אברם ושרי) יצאו לדרכם, עברו הרפתקאות והתנסויות, אבל לאט לאט החל הספק מכרסם בליבו של אברהם. במי יקרא לו זרע. מי יהיה ואיך יהיה ההמשך. בשלב הראשון ניסה הקב"ה להרגיע את פחדיו והראה לאברהם, בברית בין הבתרים, את עתיד משפחתו וילדיו, מאות שנים קדימה. ואז, קיבל אברהם את ישמעאל. האם הגיע הסוף לתלאותיו ופחדיו של אברהם? יתכן, אבל בניגוד לנוהג שבן השפחה הוא בן הגברת בעלת השפחה, כאן הסיפור הוא שונה. שלא כמו לאה ורחל, שלקחו שפחות אבל לא לקחו חלק ישיר בשליחות, לשרה היו ציפיות. שרה ראתה את עצמה כ"אם" של העם העתידי, אבל פתאום, התחלפו היוצרות והגר גילתה שגם לה יש תוכניות משלה. הגר האם. לא רק של ישמעאל אלא של העם העתידי, זה שיענום ארבע מאות שנה ויצאו ברכוש גדול. הגר לא ראתה את עצמה יותר כשפחה, ושרה פתאום הפכה, לרגע, ללוות בלבד, כמו לוט בזמנו. כאן החל מאבק בין שרה והגר, כאשר שרה מצפה מאברהם לעמוד לצידה לאור העבר המשותף והתוכניות לעתיד. אבל תוכניתו של אברהם הוגשמה, לתפיסתו, וכעת אין יותר צורך בשרה. כאן נאלץ הקב"ה להתערב, ולא בפעם האחרונה, כדי שאברהם יבין שעוד נחון לו מאמץ והשתדלות, וישמעאל הוא לא הבן לו הוא פילל. רק אז, לאחר מסר ברור מהקב"ה, הוחלף שמו של אברם (ושרי) ואלו שלא היו מוכנים להגעת ממשיך השושלת, קיבלו את מה שהיה חסר להם. האמונה. גם אם קשה, לא נוטשים באמצע. לא את התכנית ולא אחד את השניה.

ושרה, אחרי חזרתה של הגר עם ישמעאל, ואחרי הולדת יצחק, ראתה שוב כי היוצרות עלולות להתהפך. אבל הפעם לא כהגר מול שרה, הפעם כיצחק מול ישמעאל, ומה שלא היה נכון ממניעים אישיים, נכון עכשיו ממניעים לאומיים. עכשיו הגר וישמעאל צריכים להסתלק.

אבל האם אברהם למד את מה שהוא צריך ללמוד? האם הוא הבין שדרכו של הקב"ה היא מוחלטת, ואם יתערב, כמו שניסה, רק עלול לקלקל? רק בדו שיח בין הקב"ה לאברהם, על הצוק לפני סדום, רק אז הבין אברהם שהרשות נתונה לו, אבל רצוי מאוד שלא יעשה בה שימוש ממניעים אישיים. רק אז הבין אברהם שהתעקשות על הצלחת לוט ממניעים אישיים תחזיר את סדום לתמונה, סדום שאמורה היתה לצאת מהתמונה עוד הרבה קודם, לולא רדף אחריהם אברהם עד שמאל לדמשק והחזיר את לוט, ואת סדום. הפעם התחיל אברהם להבין את כובד המשקל הרובץ על כתפיו והוא – ללא מניעים אישיים. לכן עצר אברהם בעשרה צדיקים, כאשר גם על חמישה וגם על אחד היה מקבל תשובה חיובית, אבל בעוד ההחזרה הראשונה של סדום הביאה לכדי השמדת ארבע ערים (החמישית קיבלה פטור בגלל לוט, שוב ממניעים אישיים), אם הפעם יחזיר את סדום לתמונה איך זה יגמר פעם הבאה? בשמונים ערים שיוחרבו? עמים שלמים? האם לא עדיף לוותר על לוט מאשר לגרום למוות המוני? רק כאשר וויתר אברהם על רצונותיו האישיים, רק אז, למעשה, יצא המלאך הנוסף להצלת לוט. לא המניע האישי של אברהם הציל את לוט, אלא דווקא הוויתור על המניע האישי.

ואז הגיע הניסיון הגדול מכולם. העקידה. הנה נקרתה לפני אברהם הזדמנות להחזיר את ישמעאל לקידמת הבמה, ולא רק הזדמנות, אלא למעשה הקב"ה עצמו ביקש שאברהם יעשה כן. אבל מה מניע את אברהם? אילו אברהם היה רואה ביצחק את ממשיך הדרך, את הזרע לו הוא כ"כ ציפה, מן הסתם היה נכנס לוויכוח עם הקב"ה, הפעם לא ממניע אישי, אלא לאומי. דווקא להגן על יצחק, ולא לנסות ולקדם את ישמעאל, שהיה כבר חלק מהשליחות (לו יחי ישמעאל לפניך, ביקש אברהם וקיבל, אולי פעם אחרונה, מילוי בקשה אישית). הפעם צייד הקב"ה את אברהם במסרים סותרים – בינך יחידך אשר אהבת. לא את יצחק כי אם את ישמעאל. כלומר, המטרה של אברהם בעקידה היה להשיב את בנו בכורו לדרך הברכה, לדרך הנהגת העולם. גם יצחק וגם שרה הבינו את זה, ולאחר העקידה, לה לא נתן הקב"ה להתרחש, נשאר אברהם לבד. יצחק הלך דווקא לבאר אל חי רואי, לישמעאל, ושרה נשארה בחברון עד יום מותה, אז חזר לשם אברהם.

שרה ואברהם יצאו חדורי אמונה משותפת, ותלאות הדרך הפרידו ביניהם. הם ראו עתיד משותף, עד שהגיע ישמעאל אליו העביר אברהם את כול תיקוותיו. אותה השלכה אישית, אותו רצון להאמין בדבר מה שאינו זה שאמור להתרחש, עיוור את עיני אברהם אשר ניסה, כמעט תמיד, לענות על רצונותיו האישיים. אבל אברהם אב המון גויים הוא ואינו יכול להרשות לעצמו העדפות אישיות אלו ואחרות. הוא חייב להיות שליח כל כולו, הוא חייב להיות נקי מאינטרסים. הוא חייב להיות הנקודה שפותחת את מסלול ההתהוות של העם היהודי על פי רצון הקב"ה, לא על פי העדפותיו האישיות של אברהם. ואכן, אחרי העקידה, לא רק אישתו ובנו עזבו אותו, אלא אפילו הקשר עם הקב"ה לא חזר להיות כשהיה. אברהם ביצע את תפקידו בעל כורחו, תוך תשלום מחיר אישי כבד מנשוא. אולי לכן העניק לו הקב"ה מות נשיקה, או שאולי הנשיקה היתה כי הוא כבר מיצא את חייו. כך או אחרת, משקל חייו של אברהם, האב הראשון, מורכב וקשה, ובלעדיו, לא היינו יכולים להתגבר על הייצר ולשרת את הקב"ה, לפעמים, בניגוד לאינטרסים הפרטיים שלנו.

המכסה אני מאברהם

עבר הרבה זמן מאז פרסמתי לאחרונה, אבל תודה לאל שאנשים נכנסים וקוראים- זה משמח אותי מאוד!

בכל אופן- הפירוש הבא נוגע למספר ענינים מהותיים, כגון- דרך הבחירה בחיים, תפקיד ילדי אברהם, גיור ועוד- הכל מהותרה.

הפעם, הפרישו אינו "סיפורי" כמו בפעמים הקודמות ובכדי להבין אותו יש צורך ברקע של הפוסטים הקודמים, אז מי שזה לו הפוסט הראשון, אני ממליץ ללכת לאחד הקודמים ולהבין קצת רקע לפני שהוא קורא את הנוכחי.

בכל אופן, כמו תמיד, אשמח לתגובותיכם ולהעברת הכתוב לאנשים נוספים.

רק בריאות!

ב"ה

גם את העבר אנחנו לא באמת רואים ומבינים, גם מה שאנחנו רואים זו ההבנה הליניארית שלנו, אף פעם לא נוכל לראות באמת את מה שהקב"ה ראה.

"וַה', אָמָר: הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם, אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה". ברגע שהפסוק נאמר, הדו-שיח בעצם נותן את התשובה – ה' מראה לאברהם שהוא יכול לשים לעצמו גבולות. כאילו אומר לו – אתה יכול לראות את הכל ולשנות את כל המציאות. האם אתה רוצה ? להיות כמו חנוך ?

וזה ניתן לכל אחד מאיתנו. אנחנו לא בדרגתו של אברהם, אבל גם לנו יש אפשרות כזו, לומר איך אנחנו רוצים לראות את המציאות. האם זה באמת מה שאנחנו רוצים ? להתערב בתוכנית הא-לוהית. להציל את צוער. זה שווה ?

זו בעצם התשובה שמקבל גם איוב. היכולת שלנו להבין תמיד תהיה מוגבלת, גם אם נבין הרבה יותר ממה שאנחנו מסוגלים להבין כעת.

אברהם מתווכח מבלי להבין מה התוצאה של אי-השמדת סדום. הרי אם הוא היה מבין ויודע – זה היה ויכוח שמציב את דרכו שלו מול דרכו של ה', כשאברהם טוען שדרכו שלו היא הנכונה – ולא זה מה שהתרחש שם. שומעים את זה בבירור בהתנצלויותיו של אברהם : הִנֵּה-נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל-אֲדֹנָי, וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר. אַל-נָא יִחַר לַאדֹנָי, וַאֲדַבֵּרָה.

אברהם לא מגיע ממקום של "אני יודע יותר טוב" אלא מתוך הרגש האנושי שכופה עליו לנהוג בדרך מסוימת. בדיוק מה שציפינו מנח לעשות לפני המבול והוא לא נהג כך.

אבל מיד נשאלת השאלה – האם הרגש האנושי יוביל אותנו למקום טוב יותר ? אם ניתן לו לשלוט על ההיסטוריה, על המעשים, האם העולם יהיה טוב יותר ?

אז למה הביקורת על נח ? כי הוא לא עושה את שלו.

מאדם מצופה להיות כאדם. לא לקבל את מה שאומר הקב"ה מבלי להתווכח. ועם זאת – מצופה ממנו לקבל את מה שהקב"ה עושה. להתווכח עד הסוף – אבל בסוף לקבל.

ראינו את זה אצל משה. גם אצל איוב. משה מתווכח עם הקב"ה לא פעם ולא פעמיים, אבל בסוף מקבל את הדין. אצל איוב זה הנסיון – כשאומרים לו שלא כך מאמין אמור להתנהג.

אדם חייב לעמוד על שלו. אם הוא לא מבין ולא יודע – הוא מגיב אינסטינקטיבית, מהרגש האנושי. לא בהכרח מניצוץ הנשמה שבו. כאשר אברהם מתווכח עם ה', הוא לא פועל מתוך הנשמה, הוא פועל מהרגש האנושי. הרי אם היינו פועלים רק מהחלק הא-לוהי, לא היה לנו אף פעם ויכוח עם הקב"ה.

אברהם פועל מהרגש, אבל לא רק מהרגש. איזה רגש יש לו כלפי סדום ? למה הוא מנסה להגן עליהם ? בגלל לוט. הוא לא יכול להיכנס לשם ולהציל את לוט.

אבל אם כן, הוא יכול היה לבקש הרבה יותר פשוט וישר, להציל את לוט – לכן לא רק את לוט הוא מבקש להציל.

אלא אם כן … הוא לא רוצה להראות את זה.

למה הוא מוריד את מספר הצדיקים בויכוח – האם לא כדי להגיע לאחד ?

הוא עוצר קודם, השאלה היא האם מראש הוא לא מכוון להגיע לאחד. ולמרות שלוט לא היה יחידי (היתה לו אשה והיו ילדים), עדיין – "הצדיק", אם אפשר לקרוא לו כך, היה אחד.

אברהם רואה אותו כנצר למשפחתו, שגדל איתו כל השנים – לכן הוא חייב להיות צדיק, לא יכול להיות שהוא לא צדיק. אברהם מניח כאן הנחות יסוד מאד מסוכנות – והקב"ה לא עוצר אותו. הוא נותן לאברהם להמשיך ולראות לאן הוא יגיע.

הוא מתמקח מתוך מטרה – הסיבה היחידה היא להגיע ללוט.

כמו שאחרי המלכים במלחמה הוא רדף רק בגלל לוט (כתוב במפורש – וישמע אברהם כי נשבה אחיו) וכאן זה מקרה שני, סמוך מאד לקודם, בו שוב לוט וסדום כרוכים יחד. במלחמה הוא רדף כדי להציל את לוט, ואת אנשי סדום הוא שיחרר "על הדרך". לא זו היתה המטרה שלו. וגם כאן כנראה קורה אותו דבר.

זה לא כתוב – כי זה נכתב במפורש כבר קודם, במקרה הראשון. מתוך הקודם אנחנו מסיקים על השני, כי המקריות של שני אירועים גדולים כל כך ודומים כל כך וסמוכים זה לזה אומרת דרשני.

ההבדל הוא בתגובה של אברהם.

בפעם הראשונה הוא בכלל לא ניהל משא ומתן, כי הוא לא ראה בכך התערבות גלויה של הקב"ה. מבחינתו – הוא יצא למלחמה.

ולא שאברהם לא יודע ומכיר – הרי הוא הראשון שה' נגלה לו, "וירא", אבל אברהם לא משתמש בקשר הזה בצורה אישית, אלא רק בצורה הלאומית. המסעות שלו, לעשות נפשות, דור ההמשך. הוא לא פונה לה' בנושאים האישיים. כאשר לוט נשבה על ידי המלכים, אברהם רואה את זה כעניין אישי, הוא לא רואה שבהצלת לוט הוא מציל גם את סדום, הוא לא ראה כאן את פעולתו של הקב"ה, את ההבנה כי מרגע שלוט כרך את גורלו בגורלם של אנשי סדום, הוא כבר לא מקרה פרטי. אברהם לא מקבל את זה שחייו של לוט הם מחיר קטן מול הסכנה שהסדומיים ימשיכו לחיות בעולם, והולך לשחרר את לוט. גייס צבא, רדף עד משמאל לדמשק, והתוצאה – שיחרר את סדום.

זאת אומרת שהתוכנית הא-לוהית להרוס את סדום לא בוצעה, ולכן צריך עכשיו דרך אחרת להשמיד את סדום. והפעם כבר לא רק סדום בלבד אלא חמשת ערי הכיכר. הנזק גדול יותר.

אברהם פועל גם הפעם – אבל אין מלכים להילחם בהם, לכן הוא פונה אל הקב"ה.

כל המשא ומתן הזה, לפי המדרש, התחיל בנסיון להציל את חמשת הערים והסתיים רק בסדום, אבל זה לא שינה כלום בסופו של דבר.

למה אברהם עצר בעשרה ? הרי הוא לא מקבל תשובה, ובכל זאת ממשיך בויכוח עד שם.

והרי בסופו של דבר כן ניצלה עיר אחת – אבל לא בזכותו של אברהם, ולא סדום. ובלי קשר כמה צדיקים יש בה, אם בכלל. כלומר שהמו"מ של אברהם לא הלך לפי הדרך הא-לוהית, הוא פעל לפי הדרך האנושית. אבל כשהוא רואה איך הוא מקבל יד חופשית – הוא לא מנסה להציל פחות ערים אלא (לפי המדרש) מנסה להקטין את המניין שנדרש להציל כל עיר.

אברהם נעצר בעשרה, כי אצל נח הספיקו שמונה – נח ובניו ונשיהם – כדי להציל את העולם, ועל תשעה הוא כבר ביקש ולא הצליח. אבל לא השמונה שהיו בתיבת נח הצילו את העולם – אלא נח בעצמו. הרי הוא היה הנחמה. ולמה גם הם ניצלו איתו, אם הם לא היו צדיקים ?

נח לבד לא מספיק כדי להמשיך את השושלת. זה שני החיים. באותו זמן עדיין לא התגלה הממשיך מבני נח של השושלת, לכן כולם ניצלו איתו. כי אפילו נח לא יודע מי הבן הנבחר, ויש משמעות לאי הידיעה – כי לא האדם בוחר אלא ה' בוחר, ובאותו זמן ה' בחר שלא לגלות זאת לנח, אחרת היה יכול לקחת רק את הנבחר, הממשיך. אבל נח, הוא זה שחייב היה להיות בתיבה. להיות אבי ההמשך, "תּוֹלְדֹת נֹחַ".

ראינו את אברהם כ"תּוֹלְדֹת תֶּרַח", ואת זה אי אפשר לקחת ממנו – כי תרח הוא זה שהתחיל בתזוזה. לפניו לא היתה תנועה כזו, לכן זו ההתחלה של אברהם.

כך כל עוד נח חי, וצריך להיות נוכח לאחר המבול, בחייו לא התגלה מי ירש את שני החיים. ראינו את זה גם לפני כן, וכשיש סטיות מהמסלול הזה – הן משמעותיות. כמו שראינו אצל יצחק – מרגע שניתנו לו (או נגזלו ממנו) שני החיים – אברהם מפנה את מקומו, למעט התגלות אחת אחרונה.

לכן נח חייב להיות בתיבה, עם בניו ואשתו ונשי בניו – כדי שהכל יישאר פתוח מבחינת המשך הדרך.

ובמידה מסוימת – זה מה שאברהם מבקש כשהוא מדבר על הצדיקים בסדום, אם יש סיכוי שיש נצר שצריך לצאת משם, ואנחנו יודעים שיש – צריך להציל את סדום.

אבל זה לא מוחלט, כי ברור שאפשר היה ללכת גם בדרך אחרת, לא היה צורך דווקא ברות כדי להביא את דוד. זו דרך מאד פתלתלה, ומלאת סבל. זו לא הדרך הישרה – זה מעקף.

יכול להיות שאם סדום היתה נמחקת – דוד היה מגיע בדרך אחרת, יותר ישירה. פחות כואבת.

אבל אז היינו מאבדים את השושלת הזו של לוט. את מה שהמשיך ממנו, את רות, אבל זו התוצאה של הבחירה שבחר אברהם כשהציל את לוט לראשונה.

אם היתה נבחרת הדרך האחרת, הדרך שאותה בחר הקב"ה מראש, גם ההמשך היה מתנהל אחרת. אבל האם כדי שזה יקרה, אברהם היה צריך להתנהג כמו שהתנהג נח, להתעלם, לא להתערב ?

לא. אתה חייב לעשות את המאמץ ולהתערב – אבל לקבל את הדין.

נח קיבל את הדין מבלי לנסות להתערב. כנראה מצופה מהאדם להפגין אנושיות. הומניות. אנחנו לא יכולים לקבל את הדין מבלי לראות את ההשפעה שלו למטה, ולהתווכח. לא לריב, לא להציב אולטימטום, לא להכריח, רק להתווכח.

ואז מתברר כי הויכוח של אברהם כן השפיע לדורות, למרות שהוא כאילו הפסיד בויכוח ולא קיבל שום דבר. וזו השאלה הגדולה – האם התיאוריה הזו עומדת במבחן המעשה.

הקב"ה שלח את המלאכים ללוט עוד לפני השיחה עם אברהם. הוא בחר לבחון את לוט בכל מקרה, לבדוק האם להציל אותו או לא. ולוט לא עבר את הבחינה בשום דרך – ובכל זאת ניצל. לא בזכות עצמו. כלומר – הקב"ה מראש החליט להציל את לוט.

לא משנה מה אברהם אמר ועשה – לקב"ה יש את הדרך שלו.

המכסה אני מאברהם – ה' לא אומר לאברהם מיד שהוא בחר להציל את לוט וחבל על כל הדיבורים. אבל אולי הוא כן גילה לו?

ואז, כל התולדות שהובילו לרות לא הגיעו בזכות אברהם. זו החלטה שהתקבלה קודם. אבל זה גם וגם. כי אברהם עשה את ההשתדלות, וזה מה שהוא היה אמור לעשות.

זה המשחק של ידיעה ובחירה. אברהם לא ידע באותה עת מה נבחר, אבל הוא כיוון לכיוון שממילא נבחר כבר מראש. זאת אומרת – שרות לא הגיעה בגלל אברהם. המבחן של אברהם היה איך הוא מתמודד עם המידע הזה שהוא קיבל.

אבל אברהם לא הגיע לאחד. וזה בגלל שהוא לא יכול ללכת בדרכו של הקב"ה, והוא הבין את זה. אברהם לא יכול ללכת כמו הקב"ה ולהציל צדיק אחד בסדום, כי אם אברהם יפעל כך – זה יגרום לשינוי אדיר שעלול להיות נוראי, כפי שקרה במלחמת החמישה ובמרדף של אברהם אחריהם.

ראינו את זה כמה פרקים קודם, איך אברהם מצליח להציל צדיק אחד בסדום, ועושה את זה בניסים, לא בדרך הטבע. והוא הציל גם את כל הסדומיים כך, ועכשיו צריך להשמיד אותם בדרך אחרת.

זאת אומרת – מה שמותר לקב"ה, לא מותר לאדם. כמובן. וכדי שהאדם יבין את זה, הוא מוכרח להשתדל, לנסות. אי אפשר להיוולד עם הראייה הזו ולשמור עליה עד לבגרות. צריך לעבור את כל הדרך – 50 ו-45 ו-40 ו-30 ו-20 ועד 10.

אבל הוא עבר את הדרך כמבחן אישי, שהוא היה צריך לעמוד בו. בלי קשר לתוצאה, שנקבעה בעצם מראש למרות שהוא לא יודע עליה – שלוט בכל מקרה לא ייפגע.

זה מה שיחסית – כל כך קל בחיים, כי אם אתה יודע שזה לא משנה, אתה יכול לעשות את הדבר הנכון בצורה הרבה יותר משוחררת, כי אתה יודע שהקב"ה לא יתן למציאות להשתבש , ומה שאמרנו שיש לאדם יכולת לשנות – זה בגבולות מסויימים. הקב"ה יתן אלטרנטיבה כאשר היא אפשרית ולא נושאת נזק רב מדי.

בעצם אמרנו שיש שני מסלולים: לוט היה צריך לצאת מסדום בחיים. אם רק מעצם זה שנשלחו שני מלאכים להציל אותו – הוא היה יוצא בדרך א', אם זה בזכות התפילה של אברהם – זו דרך ב', וזה מה שקרה ומה שיצר לנו את כל הסיבוך בדרך עד לדוד. אז כן היתה לאברהם השפעה על התוכנית ?

כן ולא. אם אברהם היה מתפלל בדרכו אז הוא היה מגיע גם לאחד, ואז זה היה מקביל לדרכו של הקב"ה. אבל אברהם לא מגיע לאחד. ובכל זאת הוא משפיע ?

כנראה שלא, כי הקב"ה בכל זאת פועל על האחד. לוט לא היה קדוש, לא בזכות זה הוא ניצל – אבל כן, כי היה בו משהו מהצדיקות. אולי הוא לא היה צדיק, אבל היה לו מה להעביר הלאה. וזו רות. זה מה שאנחנו לומדים מכאן.

אברהם ראה את זה ברמה האישית, את לוט. הקב"ה ראה את זה כאותה תכונה שצריכה לצאת משם ע"י לוט. ורואים את זה אצל רות, החסד והנדיבות שהם ההפך הגמור מסדום. גם אצל בני קורח ראינו את התכונה שמזדקקת עם השנים.

ה"לוטיות" היא זו שהיתה חייבת להינצל משם. אבל אברהם נעצר בעשרה ולא ממשיך, וזה העיקר – כי לא משנה כבר לאיזה מספר הוא יגיע. האם הקב"ה יקבל את זה? האם זה יהיה טוב או רע? על מה בעצם הדיון והויכוח ?

זה מה שקשה במהלך הזה, כי מה הבעייה לבקש ישר את ההצלה של לוט? להוציא אותו מסדום עוד לפני ההפיכה?

הקב"ה שולף אותו משם ממש בדקה האחרונה, כדי שיהיה ללוט ברור שזה לא מידי אדם כלשהו. זו דרך שאי אפשר לטעות בה, במי שעומד מאחוריה. אין שאלות על הצלה כזו.

אבל הצלה כזו יכולה לבוא גם בזכות התפילה של אברהם, אולי מראש היא נועדה כדי ליצור מחוייבות של לוט כלפי אברהם ?

אנחנו יודעים שההיפרדות של אברהם מלוט באה כאשר לוט התנשא, ואין מקום לשני מנהיגים במקביל, ואברהם לא יכול לתת ללוט להנהיג – הרי זו האחריות שלו, לכן הוא שולח את לוט ללכת לאן שילך ושם להנהיג. אולי דווקא בגלל זה אברהם מרגיש אחריות על לוט – כי אולי אם הוא לא היה שולח את לוט, לוט לא היה בסדום.

אין לאברהם בכלל קשר עם לוט, אנחנו שומעים על לוט רק כאשר הוא מרים את האף. ועדיין, המצפון של אברהם מייסר אותו. אם לא היה שולח את לוט הוא לא היה נחטף ע"י המלכים ולא היה מסתכן בהשמדה בהפיכת סדום.

מכאן הטענה שאברהם אכן פועל ממקום אישי לחלוטין.

הוא לא אומר את זה ישירות, אבל אם הוא היה מגיע לאחד – הוא היה אומר את זה. צדיק אחד אני יודע שיש בסדום. אותו אל תשמיד.

אז למה אברהם לא מבקש ישירות ? ראינו שהוא יודע לומר "לוּ יִשְׁמָעֵאל, יִחְיֶה לְפָנֶיךָ". הרי הוא יכול היה לבקש באותה דרך גם על לוט שהוא בנו המאומץ?

כי לבקש כך זה "כן או לא". אם התשובה על החמישים היתה שלילית, זה לא היה אישי, על לוט. זה היה כללי. אבל אז נראה כאילו הבקשה של אברהם, להציל את כל העיר בעבור הצדיקים, היא רק כיסוי. הוא בעצם מעוניין להציל רק את האחד. ואברהם שיודע שה' קורא מה שבליבו, איך יכול להיות שהתנהל כך ? זו בדיוק התחלת הסיפור- המכסה אני מעבדי אברהם? הכיסוי- הוא לא רק מלאכה אנושית- הוא גם מלאכה עליונה. מי שיכול להוריד את הכיסוי הוא מי ששם אותו, ועל כן- זו מלאכת האלוהים.

אז למה אברהם רוצה רק את לוט ?

אברהם כבר עשה טעות כזו קודם, כשבא להציל רק את לוט והציל עיר שלמה שלא הגיע לה להינצל – אבל הוא עדיין לא ידע שזו טעות. לא נאמר לו שזו טעות. רק עכשיו הוא רואה את זה.

אברהם כן נלחם על כולם, כי אם הפעם הקב"ה יסכים עם בקשתו של אברהם, זה יצדיק למעשה בדיעבד גם את הצלתו את סדום בפעם הקודמת.

ואולי קצת אחרת – כשלוט עובר לגור בסדום, נאמר שאנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד. כשאברהם מדבר עליהם עכשיו – הוא מדבר על צדיקים, לא על אנשים. זאת אומרת שהוא מדבר על איזשהו תהליך של תיקון שהתרחש בין לבין. כאילו אומר – הצלתי אותם בפעם הראשונה כדי לתת להם הזדמנות לחזור בתשובה, הנה האפשרות לברר האם זה קרה או שלא. כך הוא קושר בין הדברים.

או שאברהם מתפלל ומבקש – תעשה שזה יהיה אכן כך.

אבל בפעם הקודמת הוא הציל אותם אך ורק בגלל לוט. בלי כוונה להציל גם אותם. הפעם, כשסכנת השמדה מרחפת שוב על ראשם, הוא מבין שמדובר בתהליך גדול יותר. שבפעם הקודמת הוא התערב במקום שהוא לא היה צריך להתערב.

אבל גם מנח אנחנו מצפים שיתערב. שיבקש על אנשי דור המבול, לא מפני שהגיע להם להמשיך לחיות כפי שהם, אלא כדי שישנו את ההתנהגות שלהם. זה בעצם מה שאברהם אומר – אותם אנשי סדום, נבדוק אולי יש בהם חמישים צדיקים. אולי זו כבר סדום אחרת. ואז מגיע להם להינצל. וכך הוא מצדיק בדיעבד גם את המעשה הקודם שלו. גם אם הוא לא מאמין שיש שם באמת חמישים צדיקים, זה יחפה על הטעות שלו.

אמרנו קודם שאי אפשר לשנות את מה שהיה אמור לקרות מראש – והנה, כשאברהם יצא למלחמה הוא לא ידע מה יהיה. והנה, הוא לא באמת הציל אז את סדום. אבל כעת, בגללה, ישמידו עכשיו לא רק את סדום אלא עוד ארבע ערים, איזה משקל על המצפון.

נכון שהם קיבלו ארכה בזכות ההתערבות של אברהם ויכלו לשנות את גזר הדין. כולם יכולים, תמיד. אפילו אנשי נינווה. אבל רשעים כאלה לא מתקנים את דרכם, ואולי כן. ראינו שהיתה איתו גם שרה, היא היתה האופטימית מבין שניהם, יכול להיות שמשהו מזה נדבק בו. לא סתם היו לה שני חיים.

נניח שזה באמת מה שאומר אברהם – תבדוק, אולי יש חמישים צדיקים. וה' לא עונה לאברהם בשלילה. הוא מסכים איתו – לֹא אַשְׁחִית, בַּעֲבוּר חמישים או עשרים או עשרה. בזה נגמר הדיון. ברור שאין. לכן אברהם יורד בקפיצות גדולות יותר מאשר בהתחלה, אז הוא עוד היה אופטימי. זה לא שהקב"ה לא הסכים, הוא הסכים – אבל שום דבר לא נעצר, כי אין !

אברהם יודע שיש צדיק אחד בסדום. גם אם הוא לא צדיק, יש בו את תכונת הצדיקות. אברהם מבין שהוא עלול להגיע למצב שבו כדי להגן על אדם אחד, נמנעים מהשמדת רוע כזה גדול, וזה בדיוק מה שקרה בפעם הקודמת. ומה יקרה בפעם הבאה ? עיר אחת, חמש ערים, מה הלאה ? חצי מדינה?

מצד שני, אצל נח היה רק צדיק אחד, אם נאמר שהבנים שלו לא ניצלו בזכות עצמם. ואז ראינו מה קרה כשבזכות צדיק אחד *לא* הצילו את כל האנושות. ואחרי המבול זו היתה ההבטחה – שמצב כזה לא יחזור על עצמו עוד פעם.

השמדה טוטאלית לא תחזור. אבל השמדה, אפילו גדולה – יכולה, ואז אסור שיהיה מצב שבו צדיק אחד יעצור את זה. כי צדיק אחד לא יעצור את זה, אלא רק ידחה את הגזירה – ואז כמה צדיקים עלולים למות ? הגזירה תהיה קשה יותר בעתיד.

לכאורה, זה מה שקרה אצל נח. הוא רק דחה את ההשמדה. אנחנו רואים מה קרה שניים-שלושה דורות אחר כך. אבל נח לא הציל את האנושות כולה אלא רק את הענף שלו בלבד. וזה לא בא מתוך בקשה שלו, הוא הלך בדרכו של הקב"ה לחלוטין. אי-הבקשה שלו היא ההסכמה עם דרכו של הקב"ה – אבל לא זה מה שהקב"ה ביקש מאיתנו. הוא לא מבקש מאיתנו להיות אוטומטים.

וזה מה שאנחנו לומדים כאן – אל תהיה אוטומט. 50,45,40. ב-10 תעצור, תחשוב אם המחיר שווה את זה. ואם אתה לא יודע אם המחיר שווה את זה – תעצור, תן לקב"ה לפעול בדרכו. כי אם תפעל אחרת – זה לא ישנה את התוצאה אבל המעקף יכול להיות הרבה יותר גרוע.

זה מה שאברהם הבין – אני לא יורד מתחת לעשרה. האם אני רוצה שהקב"ה ידחה את הגזירה בגלל אדם אחד ? מה תהיה התוצאה של הזה – זה יותר טוב לעולם או פחות טוב לעולם ? אולי בפעם הבאה ימותו חמישים צדיקים עם 5,000 איש – זה שווה את זה ?

למעשה בנקודה הזו, אברהם מוותר על לוט.

הקב"ה פועל בצורה מושלמת. אברהם מבין שהוא חייב לוותר על לוט, שהוא לא יכול להמשיך ולהיאבק עליו, ואולי בגלל זה לוט לא יוצר איתו יותר קשר. וגם בכיוון ההפוך.

המדרש אומר את זה, שלוט עולה להר שמעל לצוער אבל לא חובר שוב לאברהם, למרות שזו היתה הבחירה הטבעית שלו – כי ליד אברהם לוט ייחשב כרשע. מרגע זה לוט ואברהם נפרדו, לוקח עוד הרבה דורות עד שהם יתחברו בחזרה. ואפילו אז לא – הרי רות צריכה לעזוב את עמה ואת מולדתה כדי להתחבר. לא כמו לוט, הוא לא עזב. הוא נלקח, לא קם והלך מרצונו.

גם כשאברהם מוותר (על לוט) – הוא לא צריך לשאת במחיר של הויתור. לחיות כל החיים בידיעה שלוט נספה רק מפני שהוא לא ביקש עליו. ייתכן שזו הסיבה שלוט ניצל, ולא בגלל הצדיקות שלו.

מראש ירדו שני מלאכים לסדום, ומספיק מלאך אחד כדי להפוך אותה. המלאך השני מראש בא כדי להציל את לוט. אבל אברהם לא יודע את זה כשהוא עומד לפני ה'.

הוויתור של אברהם כאן הוא מהותי – הוא קבלת מלכות שמיים. וממשיך דרכו ניתן לו רק אח"כ. ישמעאל כבר היה אז, ורק אחרי הפיכת סדום נולד יצחק. כי אחרי הנקודה הזו אברהם קיבל מלכות שמיים בצורה מלאה, עצם זה שהוא יצא לרדוף אחרי המלכים מראה את זה.

רואים את זה גם כשאברהם מקבל את הבשורה על יצחק – הוא לא מקבל אותה עד הסוף, הוא מבקש על ישמעאל, בדיוק ברגע שבו הוא שומע שיהיה לו בן אחר שימשיך אותו. הפיכת סדום מתרחשת אח"כ, ורק אח"כ יצחק יכול להיוולד. ואז – אחרי ההבנה והקבלה שאסור לתת לרגש האישי לשלוט – אברהם כבר מוכן לוותר על ישמעאל, כשה' אומר לו לשמוע לקול שרה. עד אז הוא לא היה מוכן לעשות את זה.

הבשורה על יצחק ניתנה לו לפני הפיכת סדום, אבל הלידה לא יכולה להתרחש עד שיושלם תהליך קבלת מלכות שמיים. ההבנה שאת הרגש האנושי (זה שלא נותן לו לזרוק את בנו למדבר) צריך לעצור בנקודה מסויימת, עצם התגובה לוּ יִשְׁמָעֵאל, יִחְיֶה לְפָנֶיךָ מראה שאברהם צריך עוד לעבור את הסוגייה של סדום.

והפסוק הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם בא בעצם להראות על הדבר שעדיין ממוסתר מאברהם. סדום נועדה למעשה לפקוח את עיניו – ברור שהיו די והותר סיבות אחרות להפיכת סדום, אבל התיכנון המושלם מאפשר גם את זה. אם אברהם היה מקבל קודם את שלטונו המלא של הקב"ה, ייתכן שהוא לא היה מעורב כלל בסיפור.

הרי יש מטרה מאחורי מה שה' מראה לאברהם. ראינו קצת לפני כן, במלחמת הארבעה והחמישה, אברהם לא היה מעורב למרות שנפגעו ערים רבות. זה היה למעשה המבחן הראשון – לא תמיד אפשר להבין מיד מה רואים בו. במבחן הבא הרמזים יהפכו יותר ויותר ברורים, עד שרואים את האש והגופרית ניתכים מן השמיים, ואז מבינים גם רטרואקטיבית. לכן אברהם לא מנסה לחפות על טעות שעשה לפני כן, כי רק עכשיו הוא מבין שזו הייתה למעשה טעות.

איזו חשיבות גדולה יש להתנסות של אברהם בעניין סדום – רק אז הוא מסוגל באמת להגיע לדרגת אב. אמנם אב ליצחק – אבל גם אב להמון לגויים.

למעשה, באותו רגע נלקחה ממנו האבהות האינדיווידואלית, הוא כבר לא אב לישמעאל יותר. הוא אב להרבה עמים. מה שאומר שהרגש הספציפי, שהוא ממוקד מטרה, צריך להתפוגג אם אתה רוצה להיות במדרגה גבוהה יותר. אתה חייב לראות את הדברים ולאהוב את כולם באותה מידה.

וגם התהליך של שינוי השם בא לפני הלידה של יצחק, לא קודם.

זאת אומרת שסדום היא למעשה הרגע שבו אברהם פוקח את עיניו.

יש מדרש מקסים שמסביר את שינוי השם – צא מן האוהל שנאמר לאברהם, פירושו גם צא מאצטגנינות שלך, מהתסריט שהיית בו עד אז. לאברם אין בן – לאברהם יהיה. שרי לא תלד – שרה כן. מה שראינו עכשיו מחבר את זה – כי שינוי השם הוא לא רק שינוי טכני. שינוי השם בא להראות על שינוי התפיסה. ראינו שאברהם זו רמה גבוהה יותר מאשר אברם. לכן לֹא-יִקָּרֵא עוֹד אֶת-שִׁמְךָ, אַבְרָם, אין דרך חזרה משם. מי שמגיע לשם לא נלקח בחזרה אחורה.

אברהם נשאר אברהם. למרות שאחרי עקידת יצחק אין יותר קשר ישיר עם הקב"ה מלבד פעם אחת. ולמרות הנתק, אברהם יודע לבד מה לעשות – הוא שולח את אליעזר למקום הנכון, לעשות את הדבר הנכון. הוא לא צריך הדרכה יותר. במידה מסויימת את קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ אפשר לראות עכשיו באור אחר – האם המרת את האהבה האינדיווידואלית באהבה אחרת.

לכן קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ. יצחק הוא הבן היחיד של אברהם, ישמעאל נולד לאברם.

ואת הבן היחיד הזה – האם אברהם מסוגל לקחת אותו, להעלות אותו לעולה, לקבל את שלטון ה' המוחלט ללא עוררין – אז הוא עובר את המבחן, וזה הנסיון האחרון. אחריו הוא לא צריך יותר מבחנים.

וזה גם מה שאומר המדרש : את בנך – שני בנים יש לי. את יחידך – זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו. אשר אהבת – את שניהם אני אוהב, אבל באמת יש רק תשובה אחת ויחידה, כן בן לאברהם רק אחד, וכי אברהם צריך להראות שהוא המיר את אהבתו האישית- לעולמית.

כנראה כדי להיות אברהם, שכל עמי המזרח התיכון רואים עצמם כבניו, הוא חייב לאהוב את כולם. לא רק את הבן שלו, אלא את כל העמים. להוכיח שהאהבה האינדיווידואלית לא מעוורת, כי הוא חייב לקבל את שלטונו של הקב"ה ללא עוררין. לא להמית את האהבה הזו (אחרת לא היו מגדירים בעזרתה את הבן הנבחר) אבל לזכור שיש מעליה, יש מנהיג לעולם.

זו משימה קשה, קשה מאד – ורק אברהם יכול היה לעשות אותה, הוא עשה אותה בשבילנו. רק הוא אב המון גויים. לרבקה נאמר שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ במילים אלה. רק שניים, לא המון. ויעקב – גוי אחד בארץ. ההצטמצמות.

כל אחד מהאבות בא לתת לעולם משהו אחר לגמרי. אברהם נתן לכולם, יעקב – רק לנו. משם איבדנו את שושלת השני חיים, אולי כי זה כבר לא רלוונטי לנו. כמו בתקופת השופטים – כל פעם קם שופט אחר משבט אחר, אבל כולם מישראל.

אז אולי מתן השני חיים לישמעאל הוא למעשה מתן שני החיים לעולם.

ואז יתכן שיהיה "ישראל" גם בין הגויים – גרים שמגיעים למרות שאין במשפחתם אף קשר קודם ליהדות, אולי משם מגיע הרצון להתגייר והצטרף, מהפיזור של שני החיים בעולם. זה לא בהכרח פיזור גנטי, כי אברהם הוא אב המון גויים, לא רק אב לישמעאל ולגויים שיצאו ממנו.

יכול להיות שזה כן נמצא רק בין בניו של ישמעאל, בלי קשר להיותו של אברהם אב המון גויים, אבל רק חלק מהגויים נושאים בקרבם משהו מישראל. אולי דווקא הם אלה שנלחמים בנו כי יש בנו מהמשותף, כמו בין לוט ואברהם. אף אחד אחר לא התנשא לחשוב שהוא כמו אברהם.

ואולי אלו שנלחמים הם דווקא בני עשיו, הקוזאק הנגזל. הוא לא מבין שאין לו שני חיים, הוא בטוח שהברכה "שלו" נגזלה ממנו. אבל זו מלחמה ממקום אחר לגמרי.

מברכת עשיו אנחנו לומדים מה קיבל יעקב. לעשיו נאמר כַּאֲשֶׁר תָּרִיד, וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ מכאן אנחנו לומדים שיעקב קיבל את השילטון בעולם. עשיו שולט בעולם כאן – בעולמו של הלל. יעקב – בעולמו של שמאי. ברגע שנבין שהחרב על הצוואר היא רק הולוגרמה ואין צורך להתחשב בה, כי יש לנו את הדרך שלנו ללכת בה – אז יתחלפו היוצרות, אז יבוא המשיח.

אולי "לקבץ נדחי ישראל" נאמר על זה – לא לאסוף את שבטי ישראל שהתפזרו בגלות, אלא את ניצוצות השני חיים שמפוזרים בין הגויים. כל העמים יכירו לעתיד לבוא בשלטון ה' ויבואו להתפלל במקדש כבית תפילה לכל העמים, אבל לא על זה מדובר אלא על נדחי ישראל, שיהפכו להיות חלק מישראל, כיהודים, ולקבל אותם אי אפשר בגלות אלא רק כשאנחנו בישראל.

לכן עצם ביטולה של הגלות יוצרת את האפשרות לקיבוץ נדחי ישראל.

אולי כל מאות האלפים שעולים ורוצים להיות בישראל, הם אלו שמתקבצים. גם מי שקובץ חייב יהיה להתגייר כדי להיות ישראל, וזה מה שקורה כאן עם הדורות.

זה לא קשור בנו, זו תנועה שיוצר הקב"ה, והמניעים שלהם להצטרפות אלינו לא אמורים לשנות לנו, משנה שאנחנו נמצאים בתוך תהליך שעוד לא היה כמוהו, של מאות אלפים שקושרים את עצמם עם הגורל היהודי והולכים ומתגיירים – זו פעולתו של מקבץ נדחי ישראל. לא שלנו.

זה לא קשור לחיפוש השבטים האבודים או לאיתור יהודי וסיוע להם לעלות לארצם. זה משהו אחר לגמרי, זה הסימן לגאולה. ובאלפיים שנות גלות לא ראינו תנועה של התגיירות ברמות כאלה.

ואם אנחנו מבינים את זה, אנחנו חייבים לקבל גם אם הסיבות לעלייה לא כ"כ נראות לנו, כי כשזה חלק מתהליך גדול של התקופה הזו של הגאולה, קול פנימי בעולם שמשנה את ההיסטוריה, הסיבות הנראות לעין כבר לא חשובות בכלל.

אפשר לראות איך בעשרות השנים האחרונות אוכלוסיית ישראל הכפילה ושילשה את עצמה, זה לא קורה במדינות אחרות. כמעט כמו המדרש על שישה בכרס אחת, של בני ישראל במצרים. גם שם כתבתי שהמצרים הצטרפו לבנ"י והתגיירו וכך הפכו לרוב.

לפני מעמד הר סיני, הערב רב נפרד מבני ישראל. עכשיו מי שמצטרף מבקש להיות חלק מאיתנו, ולמרות המספרים הבלתי נתפסים זו לא הגירה שמנסה לשנות מבפנים את ישראל.

למה לי פוליטיקה עכשיו

לפני פסח ואחרי הבחירות חשוב לאחד את מה שהפוליטיקה פלגה, אז למה לי פוליטיקה עכשיו?
כשהקב"ה פנה לראשונה לאברם ואמר לו "לך לך", הוא יצר שינוי משמעותי. מדוע לא להמשיך עם מה שהיה עד כה? תחושות פנימיות, אמונה בצדקת הדרך וכיוצא בזה? מדוע הקב"ה לא נתן באברם את תחושת ה"לך לך" אלא רצה לומר לו באופן ברור ואישי?
אם אברם היה הולך מתוקף צו פנימי, הרי שכל האמונה היתה מתבססת על דוגמתו של אברם בעברו את הנהר, על צו פנימי. צו פנימי, כמו שראינו בבחירות, שונה מאדם לאדם וזהו הליברליזם והפלורליזם במלואו. אך כאשר ההליכה התבצעה עקב דיבור ישיר, דבר זה התעלה מעבר לתחושותיו ולמחשבותיו. לא נכנס לשאלה מה היה אילו הציווי היה סותר את מחשבותיו של אברם, כיוון שאחד הנסיונות האחרונים שלו מציב אותו בדיוק בנקודה כזו, של ביטול האמונה הפנימית עבור משהו יותר עליון.
אלו המתכנים כיום "יהודים" אך למעשה שמם האמיתי הינו "בני ישראל" אמורים לקבל את העובדה כי יתכנו צווים חיצוניים שעלולים להתנגש עם צווים פנימיים שלהם, אבל הקב"ה לא מבקש שנפעל כאוטומטיים. בשביל זה לא היה צריך לברוא אדם. עצם המחשבה והדיון, ובעקבות המחסור הכואב בגילוי פני הקב"ה, מה פנימי ומה חיצוני, מה מוחלט ומה סובייקטיבי, היא הדרך היחידה בה אנו יכולים לצעוד. השאלה "האם הקב"ה יכול לברוא סלע כבד מדי" היא שאלה לגיטימית ובאמצעות הדיון והמחשבה אנו עשויים להתקרב למהות. אבל, כל זאת בתנאי שאנו מקבלים כאפשרות את קיומו של צו עליון, שהוא לא באמת חיצוני לנו אבל עשוי לפגוע ולהתנגש במחשבתנו ה"עצמאית". זהו ההבדל בין בני ישראל לשאר העמים. אנחנו יכולים להביא את ההבנה הזו לעולם, ואנחנו יכולים שלא.
מה הקשר לבחירות? כל אחד כמובן חייב להצביע על פי צו מצפונו וריבוי הדעות אינו שלילי חלילה, כל עוד הוא בא לפאר שם שמיים. זכויות האזרח אינן חיצוניות לתורה, אך האם ניתן לקבל אותן במגבלות? שוויון מגזרי אינו מילה גסה, אבל האם אפשר להכפיף אותו לתפיסה שאנו לא לבד כאן?
המדינה הינה יהודית ודמוקרטית ברוח אבותינו. האם אנו מקבלים את הצהרת העצמאות כלשונה ומנסים למצוא את הדרך הנכונה לפעול, או שאנחנו פוסלים את הנוסח הנוכחי ומעוניינים להחליפו לנוסח אחר? הבחירות היו רקובות ופגעו באחדות החברה ללא השגת מטרה ששווה זאת, אך אילו יעסקו הבחירות ומצע המפלגות בשאלת הדמוקרטית והיהודית נוכל סו"ס לבסס לנו בסיס שאחריו כל השאר יהיה פשוט יותר. לכל מדינה יש עקרונות יסוד שחריגה מהן מוציאה את האדם מהכלל, ואז ניתן יהיה לעשות את "ואף אתה הכהה לו את שיניו ואמור לו בזכות זה עשה ה' לי בצאתי ממצריים. לי, ולא לא". אז נקבע בדיוק אלו דעות ראויות להשמע, ואלו לא. וכאן הבעיה של הפוליטיקה והפוליטיקאים. מי יקבע? הם?? לפי כוח פרלמנטרי או לפי החיפוש אחר האמת? אברם יצא למסע כאשר הקב"ה פנה אליו ישירות, ועל כן החשיבות בפנייה ישירה. זה לא משנה מה ביבי או בוז'י חושבים. ברגע שיובהר לנו מה עלינו לעשות ומה אסור לנו לעשות הכל יהיה פשוט יותר. הבעיה היא שכל אחד מושך את הפתרון לצד הסובייקטיבי שלו ולא כחיפוש אחר האמת, על כן דרך היחידה הינה לקבוע סף אשר מתחתיו אין לגיטימציה ומעליו יש. לא רק לחברי הכנסת אלא לחברה כולה. כך, אט אט, נוכל לנסח חוקים וכללים המבוססים לא על כח פוליטי אלא על אמונה אמיתית, איש איש ואמונתו. אם נשאיר לפוליטיקאים לגשר ביניהן נגיע שוב לבחירות והשסע בעם יתרחב. עלינו לעשות זאת בעצמנו ולקבוע שינוי גישה בהתנהגותינו כולנו. אחד אחד. משם כבר תתקרב הישועה ונוכל לכפות על חברי הכנסת שיח אחר ודרך פעולה אחרת. כרגע אנחנו יוצאים אבל לא יודעים לאן. כאשר נלך לא על סמך אמונה אישית אלא על פי צו חיצוני נוכל להגיע רחוק. הבה נאמץ את הצהרת העצמאות על כל סעיפיה ולא ננסה להתעלם או למחוק מהם דבר. משם נתחיל והדרך תהייה קלה מתמיד.
פסח שמח וכשר

בחירות- מה המשמעות של כל זה?

הפעם, ללא עריכה, ללא "בישול" אלא טרי מהשדה או יותר נכון- ישירו מהשדה.

מה אנחנו רוצים? מה המטרה שלנו?

האם כאינדוידואלים- לצבור עוד ועוד רכוש? כמה אינדוידואלים גילו שעוד ועוד רכוש אינו מבטח אותם בפני דבר? כבר אמרו החיפושיות- כסף לא יכול לקנות אהבה, והוא לא יכול לקנות הרבה הרבה דברים אחרים. כבר אמרו גם חזל"ינו- איזהו עשיר- השמח בחלקו.

ומי לא שמח בחלקו? מי שאין לו מספיק. אין לו מספיק אדמות, נפט, ביטחון, גם בריאות כמובן. כדי להיות שמחים בחלקנו אנחנו צריכים להתגבר על מלחמות ההשרדות הבסיסיות, להתעלות מעל הצרכים האינדוידואליים שלנו, כי מי שעסוק בסיפוק צרכיו האינדוידואליים לעולם לא יהיה לו מספיק.

אבל זה קשה, וכל זאת למה? כי זה מה שפרעה עשה לנו במצריים- שלא יהיה לנו בכלל זמן לשקוע במחשבות ורק נעבוד ונעבוד ונעבוד. בדיוק כמו כלכלת העבדות המודרנית.

ואם נפסיק להיות עבדים הרי אז נצטרך להתגבר על הבעיה הראשונה והבסיסית ביותר שלנו- הסיבה לעבדות. היא לא תמיד נובעת מבחוץ, מהחלטות ממשלה וגישה קפיטליסטית. היא נועדה לשרת אצלינו את הצורך של "אני רוצה", את הצורך לספק את הרצונות שלנו, את יצר ההשרדות שלנו שסבור שעוד מקנה ביטחון. אך אם נקבל כעובדה כי כל הכסף שבעולם וכל הקשרים שבעולם לא יצילו אותנו בכל מחיר, אולי אז נפסיק להיות עבדים ונחפש את הקניית הביטחון שלנו במקום אחר.

כמו למשל- בחברה. אם הקנאה לא תשרור בינינו ואם הפחד אחד מהשני לא יהיה קיים, הרי אם אדם יזדקק לעזרתי לא אהסס לעזור לו ולא אחשוב שעזרה לאחד באה על חשבון משהו שלי. מתן תמיכה לאדם רק מעצימה אותי- לא בעצם הנתינה אלא בעצם חיזוק השרשרת על כלל מרכיביה. למעשה ההסתכלות הממשלתית הנכונה צריכה להיות חיזוק החוליה החלשה ביותר בשרשרת בכל פעם. אם פעם זו הרפואה, אם החינוך, אם תשלומי המיסים. להכריז על שיטת עבודה ולהתחיל לפתור את הבעיות אחת אחת. אבל כמו שאנחנו עוסקים בהשרדות- כך גם הפוליטיקה והממשלה. הרי הם הפכו להיות תמונת ראי שלנו- לא אנחנו שלהם. בגלל הפחד שלנו והרצון שלנו במציאת ביטחון עבור פחדינו- אנו בוחרים באנשים שלדעתנו מוצאים את הפתרון עבור פחדיהם שלהם, גם אם זה מגיע על חשבונינו, וכך לאט לאט החלה המערכת הפוליטית להתמלא באנשים שכל האינטרס שלהם הינו אישי בלבד, ולא קהילתי. לא עבור העם אלא עבור עצמם.

ואנחנו? מקבלים מזה ביטחון- כי הרי אם הם מוכיחים שאפשר, הרי גם אנחנו יכולים, אבל אנחנו לא מבינים שזה משחק של אחד נגד השני ולא אחד ביחד עם השני, הרי זו הסיבה שבחרנו בהם! וכך הם ממשיכים לקחת מאיתנו עבור עצמם, ואנחנו ממשיכים לכרוע בנטל אבל רוכשים ביטחון מעצם העובדה שאולי, יום אחד, יתהפך הגלגל ואנחנו נעלה למעלה וכך את אותו ביטחון שהם השיגו- גם אנחנו נשיג.

וכך מתנהל לו העולם, וכך מתנהלת לה מערכת בחירות אחת אחרי השניה, כאשר כל מה שמענין אותם זו השרדותם, וכל מה שמענין אותנו זו הישרדותינו.

ואם נגלגל את המצב קדימה לעוד חמש מאות שנה- קיבלנו את דעאש. דעאש- זה כאן.

אבל- אם נבין שהביטחון שלנו לא מגיע ממקומות חומריים- לא מכסף, לא מקשרים שמתבססים על כסף ושליטה, אלא הביטחון שלנו יגיע ממקום אחד בלבד- מהקהילה, מהחברה. הביטחון שלנו יגיע מכך שנדע שאם נשלח את בנותינו לבית הספר- הן גם תחזורנה משם. שאם נשקיע בעסק- יעודדו אותנו ויקדמו אותנו ולא ינסו להפיל אותנו כל רגע. שאם נגיע עם רעיון מבריק לא ינסו לגנוב לנו אותו אלא ינסו לקדם אותו עבור כולם- לא רק עבור האדם עצמו.

כך, לפתע, יוכל כל אדם לתת את תרומתו לחברה. זו לא תהיה חברה קומוניסטית בה כולם ימדדו  באופן שווה, אבל ההזדמנויות של כולם תהיינה שוות- כי אנחנו נרצה לקדם את אותו ילד מנתיבות שהוא מבריק- אבל אין לו כסף לעשות פסיכומטרי, או את אותה ילדה חרדית שגילתה תגליות מתמטיות מדהימות- אבל היא לא יכולה ללמד אותם ולפתח אותן כי החברה מאיימת עליה מבחינה תרבותית. אם נרצה לנצח את הזולת- הרי אותו ילד מנתיבות לעולם לא יצליח לצאת משם ואם נרצה רק לבטח את עצמנו, לכאורה, הרי אותה בחורה חרדית לעולם לא תוכל לשתף אותנו בתגליותיה.

אז איך?

קודם כל- לא לפחד. כל העולם כולו- כבר אמרו חכמים וטובים ממני, אבל ברגע שנפסיק לפחד מאובדן השליטה, נפסיק לחפש את השליטה לכאורה ונסכים רגע לנוח, לנשום ולהתבונן אולי נראה את מה שמונח לנו כל הזמן מול העיניים.

אנחנו בני ישראל.

במשך כל הבלוג הזה (והרבה יותר מחוץ מבלוג) עסקנו בשאלה מי הם בני ישראל, מה מהות שני החיים ומה לעזאזל רוצים מאיתנו.

זה מאוד פשוט- ישראל הוא יעקב. יעקב הוא ישראל ועדיין- האחד אינו השני.

לאברהם השתנה השם פעם אחת ומאז- נשאר קבוע. מאותו רגע שנוספה לו תוספת, הוא לא חזר להיות מה שהיה פעם. הוא הפך להיות מי שאנחנו מכירים היום בתור אברהם.

יצחק- מעולם לא השתנה. הוא נולד יצחק ומת יצחק ואולי דוקא מכאן חולשתו, כי צדיקים גמורים אינם עומדים היכן שבעלי תשובה עומדים.

ויעקב- הפך לישראל וחזר ליעקב וחוזר חלילה. זהו שינוי מצב התודעה שלו- ושל כולנו. כולנו יכולים להיות ישראל, אבל יכולים לחזור להיות עם שתי רגליים "על הקרקע". זוהי מהות שני החיים. כשיעקב הופך לישראל- הוא כבר לא יעקב.

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב, אֶל-בָּנָיו; וַיֹּאמֶר, הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים.  ב הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ, בְּנֵי יַעֲקֹב; וְשִׁמְעוּ, אֶל-יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם

יעקב קורא- וישראל מדבר.

מי פוחד? יעקב:

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-שִׁמְעוֹן וְאֶל-לֵוִי, עֲכַרְתֶּם אֹתִי, לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ, בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי; וַאֲנִי, מְתֵי מִסְפָּר, וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי, וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי.

יעקב הוא אנחנו בחיי היום יום- פוחדים קצת, חרדים קצת, כועסים קצת. אבל בכולנו יש את ישראל. מי הוא ישראל?

וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף, הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם–לְכָה, וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם; וַיֹּאמֶר לוֹ, הִנֵּנִי.

מדוע שלח יעקב את יוסף לשכם? זה בדיוק הענין- לא יעקב שלח כי אם ישראל, ויוסף, בעל החלומות, יודע מי שולח אותו והולך לבד, ללא הגנה, לא רק למקום שבו ביצעה משפחתו טבח נורא (שכם) אלא גם לחפש את האחים שלו ששונאים אותו. למה? כי זו תוכניתו של הקב"ה, כפי שהובעה על ידי ישראל.

ולכן, כאשר פוגש יוסף את אחיו הוא אומר להם :וְעַתָּה, לֹא-אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי, הָאֱלֹהִים

אז קשה לשרוד פה בארץ, אבל למה? למה שמנו עלינו שליטים שאין דרך ארץ לפניהם? ולא- אני לא מדבר על ימין ושמאל, לא על ביבי ובוז'י, זה בכלל לא משנה. מי מהם "ישראלי"? מי מהם מבין מה הוא מייצג ומה האחריות שלו? אפלטון כבר אמר ב"מדינה" שרק אותו אחד שלא רוצה להיות מנהיג- הוא היחידי הראוי להנהיג כי הוא מבין את האחריות הכבידה המונחת על כתפיו. כל מי שרוצה להנהיג, לפחות במציאות של היום- לא ראוי מעצם הגדרתו.

אז איך משתחררים מזה?

ככה:

וַיְצַו אֶת-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ–כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם; וְאָנֹכִי, אֶהְיֶה עִמָּךְ

לא אנחנו בוחרים. לא אנחנו בוחרים במה נעסוק בחיים. לא אנחנו בוחרים האם נהיה בריאים או חולים (חלילה). לא אנחנו בוחרים האם להקים משפחה, כמה ילדים יהיו לנו ומה תהייה אחריתם. אנחנו בוחרים רק בדבר אחד- כיצד נגיב, וגם זה בסימן שאלה גדול.

אז הנה- עכשיו, כשאנחנו הולכים לבחירות, במי נבחר? במי ש:"וימררו את-חייהם בעבודה קשה, בחומר ובלבינים, ובכל-עבודה, בשדה–את, כל-עבודתם, אשר-עבדו בהם, בפרך.".

מספיק לבזבז את חיינו בגלל הפחדים של אחרים. מספיק להפוך אותנו לעבדים לאידאולוגיה שאינה שלנו. שלח את עמי, אבל כדי שפרעה ישלח את העם, העם צריך לשלוח את עצמו קודם לכך. וכמו שמכות מצריים נועדו לבני ישראל לא פחות מאשר לפרעה ולמצרים, האם עלינו לחכות שיתרחשו כאן מכות מצריים כדי להתעורר?

אז הנה- קיבלנו את דעאש. דעאש עלה מתוך מכות קודמות- והכפיל את עוצמתן. דעאש הוא אותם אלו שאין להם יותר בשביל מה לחיות ואין להם יותר מה להפסיד והם מקריבים את עצמם עבור הביטחון הקולקטיבי שלהם- באופן קיצוני והפוך מאשר הדרך שלנו.

כדי שנוכל לעמוד בפניהם (והם יבואו- שלא יהיה לאיש מכם ספק)- אנחנו צריכים קודם כל למצוא את הצד ההופכי שלהם, את הצד שלנו, את חיזוק הקהילה והשכן והאח מתוך אהבה, לא מתוך תועלת. כאשר נעמוד יחדיו, חזקים ומאמינים בזולת, נוכל לעמוד כשכם אחד ולהראות לעולם שלא הכמות הינה העיקר אלא האיכות. ביחד- נוכל להחזיר את העולם למקום טוב יותר, יפה יותר ואמיתי יותר, ולא לתת לכוחות השחור או לאדישות המערבית להשתלט.

בכל מקרה כך יהיה- השאלה היא האם נצטרך לעבור את מכות מצריים קודם לכן- או שנתעורר לבדינו….

בוקר טוב עולם

חולם מלא- יוסף איש החלומות (1)

אני חורג כאן מהסדר הכרונולוגי של הבלוג כדי לענות על פירוש שעלה בדיון בפייסבוק. אשים אותו שוב כשנגיע אליו- ב"ה, אך בנתיים מקווה שזה לא יהרוס לאף אחד דבר…

כפי שראינו חל שינוי אחד אצל יעקב לאחר שנולד לוי- ושינוי נוסף כאשר יוסף נולד. יעקב סבור שיוסף הינו ממשיכו, ולכן חייב לגדול בכנען. יתכן שמראש יעקב סבר שמרחל יבוא הממשיך, ולכן ברגע שנולד לו הילד ממנה- היה מוכן לתזוזה.

אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת-אֶחָיו בַּצֹּאן

אלו תולדות יעקב- ומדברים על יוסף. יוסף- הוא התולדה של יעקב. הוא הנושא. בגיל שבע עשרה הוא היה רועה את אחיו בצאן. היה רועה- בסדר, זה תפקיד. את מה הוא היה רועה? גם את הצאן- בסוף המשפט- אבל גם את אחיו. הוא רעה גם את אחיו הגדולים ממנו- וכנראה שלא היה להם פשוט וקל, ביחוד לאור העובדה שזה גרם לידיעה שהוא- כנראה- ממשיך השושלת, ולא הם.

וְהוּא נַעַר אֶת-בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת-בְּנֵי זִלְפָּה, נְשֵׁי אָבִיו

קודם כל- מי הם בני בלהה ובני זלפה (שכאן נתפסות לא כשפחות אלא כנשים לכל דבר)? נבדוק:

וּבְנֵי בִלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל, דָּן וְנַפְתָּלִי.   וּבְנֵי זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה, גָּד וְאָשֵׁר

דן, נפתלי, גד ואשר. מה הוא עשה איתם/להם? נער…

בתפיסתם הוא נער. בתפיסתם- הם לא ראו את ה"סכנה" להגמוניה שלהם. הם לא ראו אותו כממשיך הדרך- כי אולי הם לא יכלו לקלוט את נושא השושלת והדרך. אולי לכן צויין שהם בני השפחות- ולא בני לאה ורחל. אולי רק בני לאה ורחל נחנו ביכולת ההבנה העמוקה יותר- בתודעה הגבוהה יותר, ולמרות שגם שאר השבטים הינם לחלוטין חלק מבני ישראל- כעיקרון, יכולת המודעות שלהם אינה מקפת כמו של שאר בני יעקב.

וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-דִּבָּתָם רָעָה, אֶל-אֲבִיהֶם.

דיבתם של בני השפחות או של כל אחיו? אם המשמעות של הוצאת דיבה זהה אז והיום- הרי יוסף מספר לאבא מה לא בסדר אצל הילדים שלו. לא רק את האחים הוא מנסה לחנך- אלא למעשה גם את אביו! שים לב, יעקב, יהודה לא מקפיד על X, והחולשה של לוי היא Y. יוסף מצפה מיעקב לבצע שינויים, לתקן את עצמו ואת דרך חינוך אחיו. זו לא הלשנה במטרה של הבאת עונש, אלא על מנת לתקן. כוונתו טובה- האם דרכיו רצויות?

 וְיִשְׂרָאֵל, אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו–כִּי-בֶן-זְקֻנִים הוּא, לוֹ

אז יוסף מביא דיבתם של כל אחיו- וישראל מעדיף אותו מכל בניו.

ראינו שעוד בחרן יעקב מעניק חשיבות יתרה ליוסף. גם כאן הוא חוזר על המשמעות הנ"ל- אבל בתוספת הסבר- כי בן זקונים הוא, לו.

מה זה בן זקונים? אנחנו יודעים שיש בן צעיר מיוסף- בנימין- השאלה היא האם הוא כבר נולד אז?

כן, ולכן- בן זקונים אינו בן "קטן" לעת זקנתי. אפילו שניהם מאותה אמא- כך שאין שום אפשרות לבן זקונים בפירוש העכשווי שלו, אולי עצם הולדת ממשיך השושלת (לדעת האב) הופכת את האב ל"זקן"? מזיזה אותו שלב באילן המשפחתי?

נראה שאצל יוסף זה לא נכון, אלא אם יוסף היה אמור להיות ממשיך השושלת אך דבר מה השתנה. אך גם זה לא נכון כי ראינו שהולדת לוי גרמה לשינוי משמעותי ביחס יעקב ללאה ולכן- כבר מלידתו לוי היה שונה מאחרים. משמע- יוסף לא היה אמור להיות ממשיך השושלת ולכן- לא פירשנו את המונח "זקונים" באופן משביע רצון. הפירוש הפשוט יהיה שבן זקונים הינו בן "מפתיע"- עקב הגיל של ההורים- אבל אז גם בנימין היה אמור להיות בן זקונים ויצחק גם, ויתכן שרק עקב מות אמו לא נזכרה העובדה שהיה בן זקונים. מכל הנ"ל יוצא שאיננו יכולים לפרש כראוי מהו "בן זקונים".

אבל פירשנו כבר בלידת יצחק שבן זקונים הוא בן מפתיע בהגיעו- ובהחלט יוסף הפתיע את יעקב, ואולי אפילו את רחל- בהגיעו.

וְעָשָׂה לוֹ, כְּתֹנֶת פַּסִּים.

בגלל שהוא הנבחר ע"י יעקב- כתונת הפסים שישראל עצמו עשה לו- נועדה להוות סימן היכר לכך שישראל עצמו מכיר בהיותו של יוסף הבן הנבחר.

והאחים- כולם, לא משנה מאיזו סיבה, באיזו רמת מודעות- מתוסכלים מכך.

וַיִּרְאוּ אֶחָיו, כִּי-אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו–וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם.

כל דבריהם איתו היו ההיפך משלום- או בכלל לא היו. אבל לדבר איתו בדרכי נועם, כאדם אל חברו- לא היו יכולים.

וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם, וַיַּגֵּד לְאֶחָיו

בינתיים- שום דבר נורא. יוסף חלם וסיפר לאחיו, חוץ משאלה אחת- האם יוסף היה מודע לשנאתם של האחים אותו? האם הוא מנותק מהמציאות?

וַיּוֹסִפוּ עוֹד, שְׂנֹא אֹתוֹ.

ואכן- הם רק שנאו אותו יותר. בגלל שסיפר להם את החלום שחלם.

אהה…לא חלום שבו הוא דרקון מעופף וגמד ירוק מטיל ביצה. לא כזה סגנון של חלומות.

סגנון של חלומות שמדגיש את היותו של יוסף "הנבחר"- ולכן, אפילו מבלי לשמוע את החלום- הם שונאים אותו יותר. לא רק שהם יודעים שישראל מכיר בו כממשיך השושלת, אלא זה מוכח בפועל, כבר בגיל 17. הוא כבר חולם חלומות, כאשר ב"חולם חלומות" הכוונה היא- מקבל הדרכה בחלום.

והם רצו לשמוע את החלום? לא! הספיק להם לדעת שהוא חולם, והם לא יכלו לדבר איתו דברי שלום. אז לשמוע את התוכן עצמו? לא מאת יוסף. הם לא מסוגלים לקבל את המסר מהשליח. הם למעשה מוכנים לאבד את דברי הקב"ה כל עוד הם מגיעים מפי יוסף!

ויוסף- מודע לתפקידו. הוא לא עוזב אותם בשקט.

וַיֹּאמֶר, אֲלֵיהֶם:  שִׁמְעוּ-נָא, הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי.

הרי משפט כזה, אם היה מגיע מאביהם או מכל אדם אחר- לא היה נתפס בעיניהם כנורא. האגו שלהם, הרצון האישי- הוא שעיוור את עיניהם וסתם את אוזניהם- כפי שנראה מיד.

וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים, בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה, וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי, וְגַם-נִצָּבָה;

אנחנו- הוא לא מוציא את עצמו מהכלל. הוא עובד בשדה בדיוק כמוהם. אבל תוצאות העבודה שלו- שונות, ניכרות, בולטות מעל כל תוצאות העבודה של השאר.

וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם, וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי.

והעבודה שלכם- נועדה לשרת את עבודתי, כי בחלום הן מקבלות את העליונות של העבודה של יוסף.

והאחים- נוגעים בדיוק בנקודה הכואבת להם:

וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אֶחָיו, הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ, אִם-מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ

כן- זהו בדיוק! לא מלך, לא למשול, אבל כן להיות בולט, שונה, אחר, ממשיך השושלת. הם לוקחים את המסר הארצי ביותר, החומרי ביותר, בעוד יוסף מקבל מסר רוחני להדהים- מסר בו עבודתו חשובה ביותר, יותר משל שאר אחיו.

עכשיו- הם שונאים אותו לא רק בגלל שהוא חולם חלום- אלא גם בגלל תוכן החלום.

וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ, עַל-חֲלֹמֹתָיו וְעַל-דְּבָרָיו.

ובחלום הנוסף- הוא לא מתחיל בהססנות, לאט, אלא ישר מטיח בהם:

וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר, וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו

וַיֹּאמֶר, הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד, וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים, מִשְׁתַּחֲוִים לִי.

והפעם- הוא כן מופיע בחלום. הפעם- זו לא העבודה שלו- אלא הוא עצמו. שמש וירח- כאן אין בעיה. אחד עשר כוכבים? מה זה יכול להיות חוץ מהאחים?

אבל מי זה הירח? אם השמש זה אבא- הירח- לא קיים, הרי אמו כבר מתה! ואם כבר אמא- למה לא ארבעה ירחים? או שלושה?

השמש היא מקור האור. הירח הינו השתקפות שלה בלבד, אבל הם מוזכרים בנשימה אחת בחלומו של יוסף.

הירח והכוכבים יכולים להיראות ביחד בשמי הלילה, השמש והירח נראים לעיתים ביחד בשעות היום, אבל השמש והירח והכוכבים כולם ביחד? איך?

יוסף חולם על תופעה בלתי אפשרית, על הימצאות החומר באופן שלא תיתכן בדרך הטבע.

משמע- החומר נשלט באופן מוחלט ע"י גורם אחר, שישפיע עליו וישנה את מהלך דרכו ה"רגילה" כדי לעזור ליוסף. ההשתחוות הינה ההודאה בחשיבות, ובכך שיש צורך לשרת. משמע- החומר ישרת את יוסף כשיזדקק לכך…

אבל למה אחד עשר כוכבים? מקביל לאחת עשרה שנים כטווח זמן? אולי…

ואולי איחוד של כל שבטי ישראל באופן שכמעט מנוגד לדרך הטבע?

לצערינו המוניטין המפוקפק של יוסף אצל האחים גובר על האמת. אנחנו רגילים שהאחים לא יכולים לשמוע את האמת מפי יוסף, אבל כאן, לצערנו, גם אביו הצטרף אליהם:

וַיְסַפֵּר אֶל-אָבִיו, וְאֶל-אֶחָיו, וַיִּגְעַר-בּוֹ אָבִיו, וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ:  הֲבוֹא נָבוֹא, אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ, לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְךָ, אָרְצָה.

גם יעקב נסחף אחרי האחים ולמעשה- מאבד את יוסף האמיתי. יוסף –כמביא המסר, למרות שיעקב אמור לקבל ולכבד אותו ברמה הרוחנית- לא מקבל את ה"קרדיט". כך יוסף לא יצליח לממש את הפוטנציאל שטמון בו ולמעשה זוהי מכשלה למימוש פוטנציאל כלל השושלת. יש צורך בשינוי.

מכירת יוסף שתיכף נגיע אליה- היא לא חטא והיא לא עונש- היא תוצאה של פילוג משפחתי ויותר רחוק- תוצאה של רמיית יצחק ע"י יעקב ורבקה, ושל הסכסוך בין לאה ורחל. יותר מדי שקרים ורמיות, יותר מדי חשבונות, פתוחים ופחות מדי אחדות ואכפתיות הדדית.

הורדת יוסף מצרימה היתה יכולה להיעשות בדרך הרמונית יותר, אבל עקב הפרת ההרמוניה באירועים קודמים- הדרך פחות יפה, פחות נעימה, ותכלול בתוכה תיקון לכל מי שהיה שותף בעיצובה

וַיְקַנְאוּ-בוֹ, אֶחָיו; וְאָבִיו, שָׁמַר אֶת-הַדָּבָר.

איזה דבר אביו שמר? הרי את החלום יוסף סיפר גם לאחים וגם לאביו- אז לא זה נושא הפסוק.

אלא יעקב שומר את מה שבא אח"כ- את הגערה, את חוסר האמונה לעצמו. אותה הוא לא סיפר לאחים ולאף אחד- אבל זה כבר לא משנה. ברגע שהוא הרגיש כך- התהליך כבר החל והשינוי נאלץ להגיע.

"ויקנאו בו אחיו"- על התפקיד שיועד לו, כי בכל זאת- הם רואים שהוא מקבל חלומות, שהוא לובש את כתונת הפסים- ואולי דווקא אם יעקב היה גוער בו בפני האחים- הם היו נרגעים קצת, אבל אסור היה להרגיע אותם. ברגע שיעקב הרגיש כפי שהרגיש, לא היה מנוס מלקדם את המציאות בדרך מסויימת- ועל כן דווקא חשוב היה שיעקב לא ירגיע את האחים בנזיפה פומבית- אלא שהם יוציאו את תוכניתו של הקב"ה אל הפועל- עקב קנאתם.

הכנסת אורחים שאינה הכנסת אורחים, המלטות שאינה המלטות ואחרונים שאינם אחרונים- לוט ותוצאות בחירתו בכיכר סדום

וַיהוָה, אָמָר:  הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם, אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה.

.מה הטעם לכסות ממנו? הוא במילא רואה. אם לא עכשיו- אז אח"כ.

ואברהם- בנוסף להיותו רואה- אינו "סתם" אדם. וְאַבְרָהָם–הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל, וְעָצוּם; וְנִבְרְכוּ-בוֹ–כֹּל, גּוֹיֵי הָאָרֶץ.

אברהם הינו ברכה גדולה- אז למה שלא אסמוך עליו? יש לו תפקיד- הבה נראה אם הוא ממלא אותו כראוי. כל מי שחי בארץ יחיה בה רק אם יכיר בחשיבותו וגדולתו של אברהם (וממשיכיו)- ואז יבורך בעצמו, וזו עוד סיבה מדוע סדום לא יכולה להישאר.

לפיכך אין מקום לסדום בכנען לאחר מתן הברכה ועליה להישמד- ברור שאנשיה היו חטאים, אבל כמו שזה לא גרם להם להיות מושמדים קודם לכן- כך נוכחותו של אברהם וברכתו מחייבים את השמדתם כעת, כיוון שהם לא יוכלו לברך את אברהם על מלאכתו ולכן- יקוללו.

לכסות ממנו זה גם- לשמור עליו בצמר גפן. להסתיר אותו מההתנסויות. אברהם צריך למלא תפקיד גדול והוא יוכל למלא אותו רק אם יהיה חשוף לכל ויתמודד עם ההתנסויות.

כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה, לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט

"כי ידעתיו"- זה אחד

"למען אשר יצוה"- זה שתיים

"ושמרו דרך ה'"- זה שלוש.

אז אחד- הקב"ה יודע את אברהם. יודע היטב צדיק נפש בהמתו. אברהם הולך בדרך ה' וה' לא ידע אותו?

ולא סתם הקב"ה יודע אותו- אלא יודע שאברהם אמור לצוות את צאצאיו

מה לצוות?

שישמרו את דרך הקב"ה- יעשו צדקה ומשפט.

אבל- הקב"ה אומר "התהלך לפני והיה תמים"- זה היה הציווי לפני שני פרקים.

ועכשיו התוצאה היא "לעשות צדקה ומשפט".

אין סתירה כמובן- זו פריטה של תכונה כללית ותחילת פעולות- מה עלינו לעשות באופן פעיל כדי לשמור על בריתנו עם הקב"ה.

לְמַעַן, הָבִיא יְהוָה עַל-אַבְרָהָם, אֵת אֲשֶׁר-דִּבֶּר, עָלָיו…

זו, במילה אחת- הברית. בשתי מילים- הברכה והקללה. זה הנושא בו נעסוק עכשיו- מברכיך אברך ומקללך אאור.

 וַיֹּאמֶר יְהוָה, זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי-רָבָּה

זועקים- לא רק החפים מפשע. גם החוטאים זועקים.

ולא רק זה- הם לא "קוראים", הם לא "מבקשים" או "מתחננים". הם "זועקים".

מדוע? כי כל חוטא- גם חוטאים נגדו. וכל פושע- גם פושעים נגדו. הזעקה אינה של חפים מפשע הנרמסים- אלא הזעקה היא דרך חיים, או יותר נכון- מה שגורם לזעקה.

והזעקה בולטת מאד ואי אפשר להתעלם ממנה. אם הזעקה היא לעזרה- הרי שיש "עם מי לדבר", אבל אם הזעקה היא שונה- יש כאן בעיה שלא יכולה להתקיים.

מה הבעיה בעצם?

שסדום הינה הראשונה כנראה לקלל את אברהם ואת דרכו. הם היו חוטאים במאד מאד, והם כבר נפגשו עם אברהם ומלכה של סדום ספג השפלה גדולה ממנו. סדום כנראה הינה הראשונה שבחרה כיצד להתייחס לאברהם או גרוע מכך- אינה ראויה לבחור כי דרכה כבר נבחרה. יכול לבחור מי שנמצא במצב הביניים, הטבעי, הזמני של העולם (כפי שנקבע בעת הגירוש מגן העדן). הוא יוכל לבחור לברך- או לקלל. סדום כבר לא נמצאת במצב הביניים ועל כן אין מקום לדרכה ביחד עם דרך אברהם. או שסדום תשפיע- או שאברהם. אין מקום לשניהם. ואם נלך צעד אחד רחוק יותר (גם בזמן)- סדום הינה רק מיני שלוחה של מצרים. למעשה לא סתם ירדו בית יעקב מצרימה כיוון שכבר מההתחלה צריך לקבוע מי יהיה- הדרך האחרת או דרך הקב"ה, ומתוך הניצחון הברור יקום העם שיושיע את העולם ממצבו הזמני- עם ישראל.

אבל קודם צריך לסלק את סדום. מצרים כממוקמת במצרים הינה משהו אחד, אבל שלוחה של מצרים בתוך כנען הינה דבר בלתי אפשרי שעלול לסכל את תחילת דרכו של אברהם.

וְחַטָּאתָם–כִּי כָבְדָה, מְאֹד.

עד עכשיו זה לא הפריע, אך מרגע המשך השושלת הנבחרת כאן בארץ כנען- הדברים נשקלים בצורה שונה.

אֵרְדָה-נָּא וְאֶרְאֶה, הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה;

מדוע הקב"ה צריך לראות במו עיניו? האם הוא לא יודע מספיק?

גם לפני המבול ולפני התערבותו בבבל הקב"ה "ירד". כנראה לפני התערבות משמעותית כוללנית הקב"ה נותן עוד אפשרות, עוד ניסיון, עוד בלם לפני  שמתערב

אבל- מדובר גם על קנים של רוע- מגדל בבל היה יכול לקלקל רבות בבריאה- אם לא היה מופץ (וגם כך הוא ממשיך לעשות צרות). זה דור הפלגה שבימיו נפלגה הארץ. דור המבול- הושמד. ומלאה הארץ חמס- עד כדי כך היו נוראיים. וסדום- לא שונה מהם במהות. סדום בעצמה "זכאית" לירידת הקב"ה כי כמו שצעדו היה כוללני על שני המקרים הקודמים- כך גם הפעם.

הוא יודע מה עולה משם- אבל כמו במגדל בבל בו הוא היה צריך לראות מקרוב את כוונתם בני האדם- כך גם כאן. צריך לראות האם הם "סתם" רעים- או שהם "נגועים" במצרית….

אבל יש להם גם סיכוי להינצל, כי:

 וְאִם-לֹא, אֵדָעָה.

אברהם והמלאכים עדיין ביחד- אבל השיחה הינה בין הקב"ה לאברהם. המלאכים- השליחים- עדיין בהמתנה.

וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים, וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה; וְאַבְרָהָם–עוֹדֶנּוּ עֹמֵד, לִפְנֵי יְהוָה.

(יותר מאוחר נראה כי רק שני מלאכים הגיעו לסדום- וזה מסביר שאחד מהם נשאר מאחור).

אבל לאחר הדברים הללו- המלאכים קיבלו את הוראתם. אמנם נשאר "נציג" (ה-נציג) כדי להמשיך ולשמוע האם לאברהם יש מה להוסיף- אבל התחלת הבדיקה בטרם השמדה- החלה.

ועכשיו- פעם ראשונה- שאברהם פותח בשיחה עם הקב"ה. והוא עושה זאת לא למען עצמו- אלא כתפקידו- אב להמון גויים.

וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם, וַיֹּאמַר:  הַאַף תִּסְפֶּה, צַדִּיק עִם-רָשָׁע.

בעולמו של אברהם- עולם הברכה- לא יתכן מצב כזה. אך העולם כרגע נמצא במצב הניטראלי שלו. למעשה יש כאן התנגשות בין שתי תפיסות עולם- העולם האוטופי או העולם המציאותי. עולם הברכה מול עולם הטבע.

אברהם רוצה שעולם הברכה ישרור כבר עכשיו- אבל מגלה שהעולם כרגע נמצא עדיין במצב ה"אפור"- לא כאן ולא שם ויש הרבה שוליים וצדדים. אנחנו עוד לא במקום בו הכל ברור ומוחלט- כפי שהיה בגן העדן.

מצד שני- הקב"ה רואה את סכנת סדום כי גדולה ומוכן להקריב חפים מפשע עבור התמונה הגדולה יותר- סילוק האיום האדיר על דרכו של אברהם.

אברהם לא מתיימר להיות "כאלוהים" (ראה חנוך)- אבל הוא בהחלט קורא תיגר- ברמה האנושית- ומנסה לראות עד היכן הוא יכול להגיע- והוא מגיע לעשרה. אמנם אין עשרה צדיקים בסדום- וגם לוט איננו צדיק (כפי שנראה)- אך העובדה כי שליח ה' ונבחרו יכול להביע את דעתו, ודעתו נחשבת ואפילו רצויה- היא עובדה חשובה ביותר! שילטון הקב"ה לא מגיע מתוך יראה, פחד ואימה. שילטון הקב"ה מגיע מתוך שיתופיות. הוא רוצה לראות שאכפת לאדם, שהוא פועל- לא רק עבור עצמו- אלא עבור אחרים! לקב"ה עניין רב בלראות את המין האנושי דואג לחברו, דואג לסביבתו, רואה כי כולם קשורים זה לזה בדרך זו או אחרת. הדאגה האישית- לעצמי בלבד תביא את זעמו. הדאגה לאחר- תביא את רחמיו.

אבל בעצם הכניסה למו"מ גרם הקב"ה לאברהם לפעול בשטח אפור ולא מוחלט. אברהם רצה מוחלטות, משמע- צדיק אחד בסדום ואולי אפילו פחות מכך- שיגנו על סדום. הקב"ה רוצה לסלק את סדום בכל מחיר- תרתי משמע. העולם שהקב"ה רואה הוא עולם בתהליך, בבניה שזקוק לתנאים מיטביים. אברהם רואה עולם שמלכתחילה צריך לעבוד בתנאים מיטביים. אברהם לא מקבל את העובדה שהעולם עדיין פועל באמצע, בדרך, לא כברכה ולא כקללה, אלא במצב זמני בלבד.

 וַיֵּלֶךְ יְהוָה–כַּאֲשֶׁר כִּלָּה, לְדַבֵּר אֶל-אַבְרָהָם; וְאַבְרָהָם, שָׁב לִמְקֹמוֹ.

וילך- כיוון שהתגלות הקב"ה היתה באמצעות המלאך שנשאר.

אחרי שנקבעה המסגרת- כל אחד שב למקומו- הקב"ה לניסיון של סדום ואברהם- לחייו ולהמתנתו (גם לגורלה של סדום וגם להריון המתממש ובא). בסך הכל אברהם ייצג את דרכו נאמנה אבל הוא לא מסוגל לראות כמו שרואה בורא העולם.

וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה, בָּעֶרֶב, וְלוֹט, יֹשֵׁב בְּשַׁעַר-סְדֹם

ואכן- משלושת השליחים נשארו שניים- והם מגיעים לשער סדום. לוט- יושב שם. השער הינו הנקודה החשובה ביותר בעיר- שם יוצאים- ובאים. שם מתבצע המסחר. שם מתבצע המשפט. שם ניתן לפקח, להיטיב, ולנסות להשפיע.

אבל כבר ערב. בערב לא מתבצע משפט ולא גם לא מסחר- אבל לוט עדיין שם.

וַיַּרְא-לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם, וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה.

מי ישתחו? לוט שקם לקראתם? כולם אחד לשני? רק השליחים? ומדוע? האם לוט מבין שהם שליחים או האם הם מבינים שלוט צדיק? האם אכן לוט צדיק? לא נאמר לנו בשום מקום ובמעשיו כלל לא נראה כך. יתכן שאברהם נלחם על מנת לתת ללוט סיכוי אחרון- אם יפעל כמשנת אברהם- ינצל, אך אם לא- סופו יהיה בסדום.

 וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא-אֲדֹנַי, סוּרוּ נָא אֶל-בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם, וְהִשְׁכַּמְתֶּם, וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם

לוט עקרונית מתנהג יפה- מזמין אותם לביתו, לרחצה ולשינה, אבל הוא עדיין לא מודע, כנראה, לכך שאלו מלאכים.

אבל היכן האוכל? היכן הכנסת האורחים? זו יותר "הוצאת" אורחים כיוון שהוא עוד לפני שאירח אותם הוא כבר משלח אותם לדרכם. אמנם- לוט קיבל מקצת מעקרונות אברהם- אבל הוא לא קיבל את הבסיס שמאחוריהם. הוא מנסה לחקות את אברהם- אבל ללא הבסיס- החיקוי הינו רק חיקוי עלוב- ללא תוכן וללא עשייה.

לאברהם- המלאכים לא סירבו. ללוט- הם מסרבים.

וַיֹּאמְרוּ לֹּא, כִּי בָרְחוֹב נָלִין.

עדיף לנו ברחוב מאשר בבית חסר ערכים. אנחנו רואים שאתה לא רע- אבל אנחנו צריכים לראות מה עם השאר. מה "אומר הרחוב".

 וַיִּפְצַר-בָּם מְאֹד–וַיָּסֻרוּ אֵלָיו, וַיָּבֹאוּ אֶל-בֵּיתוֹ; וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה, וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ.

ובכל זאת- הוא מבין את טעותו- ומכין שתיה ואוכל. אבל מצות? לחם שלא תפח? מה מקומו כאן?

אולי בסוף היום לא נשאר לחם? ולא נשאר זמן להכין לחם- אלא רק מצות? ביסקויטים? קרקרים?

אברהם לקח בן בקר ושחט אותו- לוקח הרבה זמן להכין בשר. לוט- נותן רק מה שיש- שוב- לא רע, אבל לבטח לא אברהם.

ואין שיחה ביניהם. רק פעולה.

טֶרֶם, יִשְׁכָּבוּ, וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל-הַבַּיִת, מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן:  כָּל-הָעָם, מִקָּצֶה.

וכל העיר, כולה, מתאספת סביב הבית. שמע ה"אורחים" הגיע עד קצה העיר, וכולם באים. עד לרגע זה- עוד לא ראינו שום דבר נוראי.

וַיִּקְרְאוּ אֶל-לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה; הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ, וְנֵדְעָה אֹתָם.

מתוך מה הם מבקשים? אולי מסקרנות? אולי מתוך רצון אמיתי להכיר אותם?

אבל "לדעת" אותם? בשביל "לדעת" אותם צריך זמן. צריך סבלנות. צריך שכל וצריך הכרות מעמיקה.

אולי מבחינת הסדומיים- לדעת אותם משמע- לדעת האם הם עשירים או עניים? איך הם לבושים? איך עשוי שערם? זה משהו שאם מוציאים אותם החוצה- ניתן לדעת יחסית מהר. זה החומר שמול העיניים.

אם כך- אנשי סדום משתמשים ב"מתנה" של עץ הדעת בדרך החומרית בלבד, ולמעשה שוב מזכירים את שושלת קין ואת נמרוד (ואת מצרים)- החומר אצלם שולט ואפילו הידיעה- חומרית בלבד.

אולי אנשי סדום חשבו שלוט "תפס" לעצמו כמה אנשים עשירים- והוא הולך להרוג אותם ולקחת את כספם- לבד? והם רוצים את חלקם? אולי לכן התאסף כל העם- כי זו, כמובן, חברה שיוויונית וצודקת. אם תהרוג אנשים למען כספם- גם אנחנו רוצים את חלקנו!

וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט, הַפֶּתְחָה; וְהַדֶּלֶת, סָגַר אַחֲרָיו.

כדי שלא יכנסו? כדי שלא יצאו? כדי שלא יראו? כדי שלא יחשבו שזו הזמנה?

כל סיבה בנפרד הינה חזקה מספיק. זו רכושנות על משהו שמעולם לא היה שלו- ולוט היה צריך להבין שדי בצעד זה כדי לסכן את עצמו. למעשה- מכיוון שלא הבין את זה הוכיח שנשמרה אצלו פינה נקיה וטהורה ולכן- גם אם רק חלק אחד עדיין טהור- הוא ראוי להתייחסות והצלה.

וַיֹּאמַר:  אַל-נָא אַחַי, תָּרֵעוּ.

לא לאורחים אל תרעו- אלא לי! הרי הוא לא מזכיר את האורחים- כי הוא בא להציע מתנה במקום האורחים. אל תרעו לי- כי אני אתן לכם משהו במקום.

ועכשיו מראה לנו לוט שהוא בהחלט לא מודע לסיבה מדוע עושים דברים- אלא עושה אותם כי "ככה ראה". זה התחיל בהזמנה לבוא, לישון ולהסתלק, המשיך במצות ועכשיו לשיא חדש:

הִנֵּה-נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת, אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ אִישׁ–אוֹצִיאָה-נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם, וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם

את בנותיך? לעשות רע לבנותיך כדי לקיים את מצוות הכנסת אורחים? כדי להציל את עורו? אותן שתי בנות עוד יחזרו בסיפורנו, אולי כדי להעניש את לוט על הצעתו, אבל כרגע הן בהחלט חפות מכל פשע.

רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל, אַל-תַּעֲשׂוּ דָבָר, כִּי-עַל-כֵּן בָּאוּ, בְּצֵל קֹרָתִי.

פרויד היה "חוגג" על צרוף המילים "האנשים האל". זו כמובן לא סתם השמטה של ה'ה' אלא רמז לכך שלוט ידע כבר כנראה מי הם ומה הם.

הכנסת אורחים חשובה ללוט יותר מאשר שמירה על בנותיו. העיקר שהאספסוף יעזוב אותו בשקט ויתן לו להמשיך לתת להם מצות! לוט למעשה מנסה "להתחרות" באברהם, לעשות כדרכו ואולי אפילו טוב יותר. מבחינתו- הוא צדיק אדיר! הרי אפילו את בנותיו הוא מוכן לתת כדי למלא את מצוות הכנסת אורחים. הוא לא מבין את העקרונות הבסיסיים של עבודת האלוהים- הוא בהחלט לא "התהלך לפני והיה תמים". הוא לא מודע לשורש אלא רק לטכניקה- וכך אי אפשר לבצע את דבר אלוהים.

נעשה ונשמע צריך לבוא מבפנים, מתוך הבנת הדרך ואמונה בה. לא מתוך חיקוי וטכניקה בלבד.

וַיֹּאמְרוּ גֶּשׁ-הָלְאָה

זו תגובת ההמון. תמשיך- זה לא מספיק כדי שנעזוב את אורחיך ואותך. מה עוד יש לך לתת. גם "הגש" וגם "גש" במילה אחת.

ולוט- שותק. הוא מבין שברגע שאתה מנסה לרצות את ההמון- אתה לא תפסיק. הם רק ידרשו עוד ועוד עד שבסוף יקבלו בדיוק את מה שבאו לקחת.

וַיֹּאמְרוּ הָאֶחָד בָּא-לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט–עַתָּה, נָרַע לְךָ מֵהֶם

הם כנראה מתכוונים אליו- האחד שבא לגור. ועמידתו בשער היא כנראה השפיטה.

ועכשיו- נגרום לך רע לא בגללך- אלא בגללם. אתה לא לגמרי חיצוני אלינו- אנחנו היינו מוכנים לקבל אותך. אבל הם- חיצוניים- ובגלל שהכנסת אלינו חיצוניים- עכשיו תענש בגללם.

אבל מה אנו יכולים ללמוד מזה?

שהסדומיים היו מודעים ל"תכונותיהם" ה"יפות". שהם ניסו לשמור על עצמם מבודלים- כדי שלא יגיע מישהו ויהרוס להם הכל. כמעט כמו אנשי בבל שפחדו להיטמע בתוך ה"שאר". סדום יותר ויותר מזכירה את בבל.

ולוט- נכנס וגר איתם אבל בגלל שלא ידע בדיוק למה הוא עושה זאת- הוא למעשה הפך להיות חלק מהם- ואנו רואים זאת בהצעתו להוציא את בנותיו. כך מתנהג סדומי. כנראה- שסדומי כ"כ משוכנע שהדרך שלו היא היחידה האפשרית שהוא פשוט לא מבין שהעולם יכול להתנהל באופן שונה. מבחינתם- אין עולם חיצוני כדי שלא יצטרכו להביט בעצמם במראה- וחו"ח לשנות דרכיהם. מבחינתם- כל הכנסת מישהו חיצוני עלולה לערער את ההומוגניות של פשעיהם. כך אנו רואים לכל אורך הדרך גם במגדל בבל- גם שם האנשים היו הומוגניים (אמנם בכפיה של נמרוד) כל חברות ה"פשע" ניסו לשמור על הומוגניות שלהן.

וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ בְּלוֹט מְאֹד, וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת.

ולוט מוכן לאבד הכל- רק לא את אורחיו. אין לו ברירה- הוא יושב בסדום- אבל זו הבחירה שכעת הביאה אותו למצב של חוסר בחירה- חוסר ברירה. עצם בחירתו בסדום ועצם העובדה שלא ברח משם גרמה לכך שהוא כבול בהחלטותיו ואינו יכול למעשה להציל את אורחיו.

כמה אורחים "אמיתיים" מצאו כך את מותם? כמה בנות הוקרבו להמון המשתולל בחוץ כדי לנסות לרכך אותם? כנראה אפס- כי אף אחד לא בא עם רקע כמו של לוט- ולוט לכן היחידי שתקוע בין שני עולמות (למרות שלא מצוי לחלוטין באוהלה של תורה)- מצד אחד- הרצון לקיים את דרך אברהם. מצד שני- הסדומיות שקיימת בו. הסתירה הזו מספיקה כדי שהוא ינצל.

אלוהים למעשה מראה שלא צריך להיות צדיק כדי לא להיספות עם רשע. הניסיונות של אברהם היו מיותרים מבחינת התוצאה שלהם- כי אלוהים רחמן אפילו יותר מאברהם, אבל עצם הניסיון של אברהם להציל עיר הכניסה אותו לתפקידו כמגן העמים- כאב שלהם.

והנה תחילת הפלאים והניסים:

וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת-יָדָם, וַיָּבִיאוּ אֶת-לוֹט אֲלֵיהֶם הַבָּיְתָה; וְאֶת-הַדֶּלֶת, סָגָרוּ.

הם הביאו את לוט לצידם. שלא ימשיך לפסוח על שני הסעיפים. לכאן אתה שייך, לוט, ותן לנו להמשיך מכאן.

וְאֶת-הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-פֶּתַח הַבַּיִת, הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים, מִקָּטֹן, וְעַד-גָּדוֹל

תוך שניה אחת הסיטואציה משתנה וכל ההמון המאיים הופך ללא רלוונטי יותר עבור יושבי הבית.

וַיִּלְאוּ, לִמְצֹא הַפָּתַח

הסכנה המיידית- הוסרה, אבל זה לא אומר שהסדומיים לא המשיכו לנסות- גם כאשר לא ראו דבר. מי שמסתמך על החומר הופך למעשה אבוד ללא החומר (סיפורו העתידי של שמשון ותלותו בשערו הינו דוגמה מובהקת לתלות בחומר אשר רק כאשר שמשון שם את מבטחו בקב"ה קיבל את כוחו ללא תלות בחומר- אלא ברוח).

וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים אֶל-לוֹט, עֹד מִי-לְךָ פֹה–חָתָן וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ, וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ בָּעִיר:  הוֹצֵא, מִן-הַמָּקוֹם.

לוט מקבל הזדמנות אדירה- לקחת את כל משפחתו כולה-ולהינצל, כולם יחדיו.

כִּי-מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ, אֶת-הַמָּקוֹם הַזֶּה

הפעם הקב"ה לא ממתין שהאדמה תישחת ותימלא חמס (כמו במבול). הפעם הוא יביא את ההשחתה בעצמו!

כִּי-גָדְלָה צַעֲקָתָם אֶת-פְּנֵי יְהוָה, וַיְשַׁלְּחֵנוּ יְהוָה לְשַׁחֲתָהּ.

הקב"ה דיבר על זעקתם. המלאכים מדברים על צעקתם.

והצעקה- גדלה את פני הקב"ה. מולו, הוא רואה שזה תהליך שהולך וגדל, שבסופו של דבר עלול לסכן את השכנים, ביניהם- אברהם. זה כוח שאי אפשר להשאירו יותר בסביבת אברהם, בכנען.

וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל-חֲתָנָיו לֹקְחֵי בְנֹתָיו, וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִן-הַמָּקוֹם הַזֶּה, כִּי-מַשְׁחִית יְהוָה, אֶת-הָעִיר

הוא לא אומר להם "בואו", הוא אומר להם "צאו". לבד. קחו את גורלכם בידכם. הוא לא לוקח אותם איתו כמו שעשה תרח וכמו שעשה אברהם. גם כאן- לוט לא מבין באמת מה עליו לעשות אבל מבחינתו- הוא עשה את מה שהוא צריך לעשות.

וַיְהִי כִמְצַחֵק, בְּעֵינֵי חֲתָנָיו

ואיזה צחוק זה כאן? של יאוש. מה, לא התרגלת לסדום? זה כי אתה חלש, אתה מיואש. אנחנו- סדומיים ובנותיך נישאו לסדומיים ויקימו משפחות של סדומיים. כנראה אתה – לוט- מיואש וחלש מדי כדי להיות סדומי אמיתי- ולכן זהו הייאוש שהם מדמים לשמוע בקולו ואגב- האם יש ללוט עוד בנות מלבד אלו שהציע לאספסוף?

וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה, וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט לֵאמֹר

כמו- לא באמת. זה לא באמת שחר אלא תחילת פעולת ההשחתה. השעון מתקרב לשעת האפס.

קוּם קַח אֶת-אִשְׁתְּךָ וְאֶת-שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ, הַנִּמְצָאֹת–פֶּן-תִּסָּפֶה, בַּעֲו‍ֹן הָעִיר.

אותן שתי בנות שכפסע היה ביניהן לבין ההמון הזועם- הן ואשתך ואתה תהיו הניצולים היחידים מהתופת משמע- שאר בנותיו הנשואות אכן לא יצאו מהעיר, רק הנוכחות יצאו.

אבל תפעל- קום קח. אל תגיד, אל תחכה, אל תהסס. קום-קח.

ושוב- לוט לא מצליח לפעול- כמו שלא מצליח לפעול כל הזמן- לא באירוח, לא בשכנוע החתנים- הוא לא לוקח אחריות- הוא מחכה שיחליטו עבורו.

וַיִּתְמַהְמָהּ–וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד-אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו, בְּחֶמְלַת יְהוָה עָלָיו

ואכן- אלוהים חומל על לוט יותר משאברהם ביקש שיחמול. אמנם אברהם דיבר על העיר אבל אלוהים מראה לו שגם ליחידים יש השגחה. גם אם איננו צדיקים גמורים- לכולנו יש השגחה.

וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ, מִחוּץ לָעִיר.

אמנם כתוב "ויניחוהו" אבל בנותיו ואשתו עימו. אך לא בזכותן יצאו- אלא בזכותו.

ואותם אנשים – כעת- כאשר לוט כבר מבין שהם לא "סתם" אנשים- מדברים איתו בדברי הקב"ה, בקול אחד, כפי שהיה כשאברהם אירח אותם באוהלו.

 וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה, וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל-נַפְשֶׁךָ

אַל-תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ, וְאַל-תַּעֲמֹד בְּכָל-הַכִּכָּר:  הָהָרָה הִמָּלֵט, פֶּן-תִּסָּפֶה.

אין יותר כיכר. אל תסתכל עליה, אל תחפש מקום- המקום היחידי בשבילך כרגע הוא ההר.  אל תהסס.

אבל זה לוט- הוא לא יכול שלא להסס. כל עוד הוא היה עם אברהם- ראינו שהוא כמו לא קיים- כאילו מבצע אחר כל הוראות אברהם. ולוט באמת חשב שהוא מסוגל להמשיך לבד- אבל לא, הוא יכול לפעול רק תחת הדרכה, רק תחת "צל". הוא לא יכול לפעול באופן עצמאי.

וַיֹּאמֶר לוֹט, אֲלֵהֶם:  אַל-נָא, אֲדֹנָי.   הִנֵּה-נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן, בְּעֵינֶיךָ, וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי, לְהַחֲיוֹת אֶת-נַפְשִׁי

לפחות לוט הבין אל מי הוא מדבר. הוא יודע מה זה הקוד של "מציאת חן" והוא מבקש משהו. אבל מה הוא יכול לבקש? הרי הצילו אותו ואת משפחתו המצומצמת מתופת אדירה! מה כבר יש לו לבקש?

וְאָנֹכִי, לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה–פֶּן-תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה, וָמַתִּי.   הִנֵּה-נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה, לָנוּס שָׁמָּה–וְהִוא מִצְעָר; אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה, הֲלֹא מִצְעָר הִוא–וּתְחִי נַפְשִׁי.

הוא לא מבקש שיחוס על עיר כי יש בה צדיקים- הוא מבקש שיחוסו על עיר כי אין לו כוח לטפס על ההר ויותר נוח לו ללכת לעיר! אברהם ניסה להציל עיר שאין לה מקום הצלה- לא בשבילו אלא בשביל צדיקים ספורים-,ולוט מבקש להציל עיר לא בזכות- אלא כדי שהמצב ישרת אותו טוב יותר בנוחות גדולה יותר! והאמת הנוראה היא שלוט רוצה לשבת בקרב בני מינו- הוא לא רוצה לחזור למצב בו הוא "זנב לאריות". הוא מעדיף להמשיך להיות עם סדומיים כמוהו.

וַיֹּאמֶר אֵלָיו–הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ, גַּם לַדָּבָר הַזֶּה:  לְבִלְתִּי הָפְכִּי אֶת-הָעִיר, אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ.   מַהֵר, הִמָּלֵט שָׁמָּה, כִּי לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר, עַד-בֹּאֲךָ שָׁמָּה; עַל-כֵּן קָרָא שֵׁם-הָעִיר, צוֹעַר.

מדוע הקב"ה כ"כ מרחם על לוט?

לאו דווקא בגלל לוט עצמו- אלא בגלל הסיבה שהוא נזכר בשושלת היוחסין עוד לפני אברהם- בגלל הרן שמת. אילולי מת הרן יתכן שלוט היה מסיים את חינוכו באופן מוצלח. יתכן שזו הסיבה שהיה צמוד לאברהם תקופה כה ארוכה, אבל החינוך לא הצליח כמצופה- הוא לא בנו של אברהם ולכן אברהם הצליח לתת לו רק את הקליפה החיצונית- לא את התוכן. אילו הרן היה חי- אולי תוכו היה כברו, אבל כעת- הפנים לא התעצב אלא רק החוץ. ולמרות זאת- זה מספיק כדי לתת לו כ"כ הרבה.

הַשֶּׁמֶשׁ, יָצָא עַל-הָאָרֶץ; וְלוֹט, בָּא צֹעֲרָה.

וַיהוָה, הִמְטִיר עַל-סְדֹם וְעַל-עֲמֹרָה–גָּפְרִית וָאֵשׁ:  מֵאֵת יְהוָה, מִן-הַשָּׁמָיִם.

הנה ההמטרה- פתיחת שערי שמיים ושילוב הרוח עם החומר. כמו במטר שהתחיל את המבול. כשאלוהים ממטיר ומוריד רוח שמתערבבת עם החומר- תוהו ובוהו חוזר- ולו לזמן מסויים ולמקום מסויים.

 וַיַּהֲפֹךְ אֶת-הֶעָרִים הָאֵל, וְאֵת כָּל-הַכִּכָּר, וְאֵת כָּל-יֹשְׁבֵי הֶעָרִים, וְצֶמַח הָאֲדָמָה.

זו חורבה. הכל הפך לחרב. למרות הכל- גם הערים האלו הן הערים "האל". אין כאן טענה שהן לא שייכות לעולמו של הקב"ה, אך הטענה היא שהן לא שייכות לעולם שיגיע- בזכות אברהם וצאצאיו.

אמנם נושא המשפט הקודם היה הקב"ה, אך אין באמת צורך לציין "אשת לוט". ברור אשתו של מי.

וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ, מֵאַחֲרָיו; וַתְּהִי, נְצִיב מֶלַח.

מדוע הסתכלה לאחור? האם מתוך כאב? האם מתוך סקרנות? האם מתוך שמחה לאיד?

גפרית ואש מומטרים מהשמיים, את צריכה לפחד פחד מוות, ניצלת בעור שיניך הודות להתערבות אלוהית וקיבלת הוראה ברורה לא להסתכל אחורה. מה כ"כ חזק? חזק יותר מההוראה האלוהית?

יצר המציצנות. לראות אנשים בשעתם הקשה, להציץ ולראות ממה את ניצלת- ואיך הם ניצלים באש. לראות איך אחרים סובלים. זו ההדגשה של הסדומיות. לכן כוחה לא עמד לה ולכן לא ניצלה מהפיכת העיר- כי הסדומיות משכה אותה לאחור והיא זו שגזרה את דינה.

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם, בַּבֹּקֶר:  אֶל-הַמָּקוֹם–אֲשֶׁר-עָמַד שָׁם, אֶת-פְּנֵי יְהוָה.

המקום בו המלאכים עמדו עימו בצהרי היום הקודם..

וַיַּשְׁקֵף, עַל-פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה, וְעַל-כָּל-פְּנֵי, אֶרֶץ הַכִּכָּר; וַיַּרְא, וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ, כְּקִיטֹר, הַכִּבְשָׁן.

אברהם מבין כי נגזר דינה של סדום- בשקט. לא ברעש. למרות הגופרית והאש- דבר לא העיר את אברהם משנתו בליל.

ואברהם רואה גם פנים אחרות של הקב"ה. הוא יודע שאלוהים יכול היה להביא מבול ולהשמיד את האנושות- כמעט, אבל עד כה אברהם ראה פנים אחרות של הקב"ה. כיום הוא יודע שיש לו גם פן אחר- לא בהבנה- אלא בידיעה.

וַיְהִי, בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת-עָרֵי הַכִּכָּר, וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים, אֶת-אַבְרָהָם

כמו עם נח- אמרנו ש"ויזכור" זה ממש לא אחרי "וישכח" אלא ההיפך- יזכור!

וַיְשַׁלַּח אֶת-לוֹט, מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה, בַּהֲפֹךְ אֶת-הֶעָרִים, אֲשֶׁר-יָשַׁב בָּהֵן לוֹט.

משמע- לוט אפילו לא ניצל בזכות היותו "פרווה"- אלא אך ורק בזכות אברהם.

וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וַיֵּשֶׁב בָּהָר, וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו עִמּוֹ, כִּי יָרֵא, לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר

ובכל זאת לוט מצליח לעלות על ההר- כשהוא רוצה, וכשהוא פוחד. מדוע שיפחד? הרי סיפורים מסדום לא יצאו החוצה- אף אחד לא יודע מה קרה שם באותו הערב לפני ההשמדה.

אבל השאלות- מדוע רק הוא ניצל ולא אף אחד אחר בהחלט מציבות אותו כבודד, כשונה- וחששם של האנשים ממנו הולך וגובר עד שלוט פוחד לעצמו- כי אנשי צוער לא באמת שונים מסדום. גם הם היו אמורים להיכחד.

כך שלוט- עבור נוחותו- מציל אנשים שלא מגיע להם להינצל ובסופו של דבר מרגיש מאויים על ידיהם- ובורח. עכשיו הם כבר לא יושמדו- לוט הביא עלינו עוד חוטאים שיסתובבו בינינו ומקשה על פעילות בית אברהם.

וַיֵּשֶׁב, בַּמְּעָרָה–הוּא, וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו.

וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל-הַצְּעִירָה, אָבִינוּ זָקֵן; וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ, כְּדֶרֶךְ כָּל-הָאָרֶץ.

זה לא שאין איש בארץ- זה שהן לקו בפאסיביות של אביהן. אם אביהן הביא אותן אל המערה- מדוע שהן תצאנה ממנה? הרבה יותר נוח לא לקבל החלטות ולפעול בהתאם- מאשר לקחת אחריות על החיים שלך! לפחות- ככה זה בתפיסתן המעוותת. יותר קל לשכר את אביך ולשכב עימו מאשר לקום ולעבור דירה.

ולתפיסתן- זאת הומאניות! הן מתחלקות!

וַיְהִי, מִמָּחֳרָת, וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל-הַצְּעִירָה, הֵן-שָׁכַבְתִּי אֶמֶשׁ אֶת-אָבִי; נַשְׁקֶנּוּ יַיִן גַּם-הַלַּיְלָה, וּבֹאִי שִׁכְבִי עִמּוֹ, וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ, זָרַע.

וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת-לוֹט, מֵאֲבִיהֶן.   וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב:  הוּא אֲבִי-מוֹאָב, עַד-הַיּוֹם.   וְהַצְּעִירָה גַם-הִוא יָלְדָה בֵּן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן-עַמִּי:  הוּא אֲבִי בְנֵי-עַמּוֹן, עַד-הַיּוֹם.

מואב ועמון- צאצאי לוט וצאצאי הסדומיות וצאצאי גילוי עריות. ואכן- הם נזכרים יחדיו כצמד בפסוקים רבים בתנ"ך.

לֹא-יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי, בִּקְהַל יְהוָה: גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי, לֹא-יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהוָה עַד-עוֹלָם.

גם אם הם ירצו להתגייר- הם היחידים שלא יתקבלו- כי תפיסת העולם שלהם כ"כ מעוותת שלא ניתן לסמוך עליהם גם בדור עשירי.

ויתכן שבנות לוט צדקו- ואיש לא נשאר מעולמן. מבחינתן- רק אביהן יכול להמשיך את השושלת. יתכן שזו היתה דרכן היחידה להנציח את הסדומיות (למרות שצוער עדיין עמדה על תילה).