נכנסתי לסטטיסטיקה וקצת נבהלתי. לא תיארתי לעצמי לרגע. לכן חבל לי שלא המשכתי לכתוב כאן באופן שיגרתי, אבל דבר אינו אובד לעולם, אבל מצד שני, דברים בהחלט אובדים מהעולם…
שורה תחתונה יש וכולנו, ב"ה, מתכנסים אליה. כיצד אנו מגיעים אליה, אם נזכה, זה כבר ענין אחר. ככול שנמשיך ונתעקש, אנו עלולים לאבד דברים שלא יחזרו כאן למציאות. בין אם אלו חיות נכחדות או כתר העוז. אבל לא" אנחנו" היא הבעיה, אלא" הם". נכון?
לא נכון. מי שיכול – עושה, ואם אתה יכול ולא עושה, רק למען שמירה על "איזון" אנושי, הרי זה כמו נביא שכובש את יצרו. ההסתכלות על הזולת צריכה להיות "כיצד אני יכול לסייע", ולא רק לזקנה לעבור את הכביש, אלא לשכן לסיים איתך את הסכסוך, לגרושה לסיים מולך את המלחמה, ולנהג ממול להשתלב בקלות. בטח זה יביא אותו לעבודה במצב רוח טוב יותר, אבל זה בדיוק מה שאנחנו רוצים מפקיד הסעד/שופט/ מנתח… או בעצם מכולם? קצת יותר לאהוב ופחות לפחד?
אבל אני יודע, קל לדבר. החוכמה היא לעשות, לנשום דווקא לתוך התנוחה הקשה. אז כן, ברור שזה קשה, אבל זה או קשה שניקח על עצמנו, או קשה מבחוץ, ואני חושב שאין צורך במראי מקום…
אני עושה את ההשתדלות שלי, שכמובן לא תמיד מצליחה, וככול שהאש גוברת מתחתי, כך אני מנסה לקפוץ גבוה יותר ולהישאר זמן רב יותר רחוק מהקלחת בה אני, ואתם, וכולנו, מתבשלים.
לפחות זה נראה שהאוכל תיכף מוכן…
שני חיי 