משה והמטה

אני הולך לקפוץ נושאים באופן מהיר יחסית. מקווה שזה לא יקשה על הקריאה.

זה עשוי להיות קצת מסובך – מה שהקב"ה עושה למטה (פעמיים – הן בסנה והן במפגש הראשון עם פרעה וצוותו) באמצעות משה, הוא עושה לנחש עצמו, גם באמצעות משה.

.קודם כל – הנחש של משה הוא הנחש האמיתי. אחרת משה לא היה נס. זה לא כאילו נחש שנוצר שם, אלא זה האויב מספר אחד של האנושות, מזמן חווה (וחווה תחזור בסוף הפוסט הזה לסגירת מעגל) .הקב"ה יוצר אותו, הן במטה והן במציאות, והוא שולח את משה לאחוז בזנבו. אין מה לפחד מהנחש, לא משה ולא עם ישראל.

אבל מי זה הנחש? נשאל ספציפית – היכן הראש של הנחש במטפורה? פרעה. משה עושה “כאילו“ הוא נלחם בפרעה, בראש הנחש, אבל למעשה הוא נאבק בנחש עצמו, ואז פרעה הוא הטעיה בלבד. משה אוחז בזנבו של הנחש- באמונה של העם המצרי במלכם "האלוהי". כלומר, ב"אלוהיות" הנחש. וכמובן, עצם הפיכתו של המטה לנחש והחזרתו למטה כשמשה אוחז בזנבו, זה כל הסיפור בקצרה.

ולכן, כל המכות שמביא הקב"ה על מצריים משותפות הן למלך והן לעם שלו. פרעה, ראש הנחש, לא באמת נידון אחרת מכל מצרי אחר. משה ואהרון "כאילו" מבקשים את רשותו לעבוד את השם, אבל למעשה, הם עושים ב" כאילו" לראש, אבל מכוונים לזנב, אותו הם תופסים. 

וכאשר תופסים את הנחש בזנבו, על פי הנחיית השם, ההשפעה מתרחשת. בין אם על מטה שהופך לנחש, או נחש שהופך לחורבות. זה מתחיל מבפנים, הרי ממתי יועצי המלך באמת מעיזים "לייעץ" לו מה לעשות? הרי הוא "אלוהי", והם אומרים לאותו "אלוהי" מה לעשות. הוא מביא לחורבנם, לתפיסתם ולדבריהם, וזה נקרא לתפוס את הנחש בזנבו.

אותו מאבק אליו שלח הקב"ה בשם השם את משה לא מכוון רק לאותו נחש, הוא מכוון כמובן גם עבורנו, עבור עם ישראל. לא רק שהקב"ה מחלץ אותנו מצרה שוב ושוב, וזה בזכות בחירתו שהיא לא בנו ישירות, אלא בזכות האבות, הרי בשמם ובזכותם משה פונה לעם ישראל. באופן דומה, גם הקב"ה פונה אל משה בהתחלה בזכות ישראל, ולא בזכות עצמו (וזה כמובן לא מדויק) . הקב"ה שמע את זעקתם והחליט לפעול באמצעות משה. וכך, משה קיבל בזכות עם ישראל, עם ישראל קיבל בזכות האבות. 

אז השאלה הבאה שצריכה להישאל כאן עכשיו היא בזכות מי האבות קיבלו את קירבת השם. אז זהו, שהם קיבלו " ובשמי לא נודעתי להם". ההתגלות מול האבות היתה של בורא עולם, לא של אלוהי ישראל וזאת, בין השאר, כמובן, כי לא היו אז ישראל. ההתגלות החדשה למשה מתאפשרת, למעשה, בזכות קיומו של עם ישראל, וטרם קיומו, או חלילה ללא קיומו של עם ישראל, כנראה התגלות זו לא היתה רלוונטית כי היא לא היתה.

אבל זה לא לגמרי מדויק כי חווה חוותה את הקב"ה בשם השם. בראשית, ג', יג, שם השם מתגלה אליה בשילוב של שם השם ושם בורא עולם. ואמרנו שפתחנו עם חווה ונסגור מעגל עם חווה. האזכור של חווה עם השם המפורש נותן לנו, אולי, הסבר, מדוע הנשים כולן לא חייבות בתפילה ובחלק מהמצוות. 

אמרנו והסכמנו שעם ישראל חיוני בעצם קיומו עבור התקיימותה של התגלות מיוחדת של בורא עולם, וראינו זאת במעבר בין טרם קיומו של עם ישראל לבין התהוותו. אז מה קורה אם חלילה לא נולדים עוד יהודים?
אז אין חלילה עם ישראל ואין את ההתגלות המיוחדת, שלמעשה, חלילה, אובדת מהעולם, ואז, חלילה, העולם נותר בחסרון. ומי יכול להביא יהודים לעולם? הגבר?האישה בלבד, כיוון שיהודי נחשב רק מי שאימו יהודיה. ולכן, עצם המיוחדות של האישה בעולם מביאה לכדי מיוחדות אחרת בעולם. לכן האישה היהודיה, על כתפיה ממש תלוי העולם. בדיוק כמו מרים שזכתה, באגדה, לגרום לאביה להחזיר את הנשים שגרשו כלל הגברים, מתוך ייאוש על גזירתו של פרעה.

הגברים זקוקים לפעולה – מלוכה, נבואה, הנהגה. גם נשים מעורבות לפעמים באלו, אבל המהות שלהן שונה, מיוחדת וללא תחליף.

כדי לסיים את הנכתב עם קשר להווה, לכאן ועכשיו, אומר שאותו עם ישראל, אותה יצירה מופלאה, חווה כעת את מהותה, את היותה כלי להופעה מיוחדת במינה.

הרבה שנים עברו מאז עמד לפנינו עמוד אש ומאחורינו עמוד עשן. הרבה שנים חלפו מאז התגלותו של הקב"ה התייחסה ישירות לקיומו של כלל עם ישראל. אמנם הוא התגלה דרך מלכים ונביאים, גם אודות עם ישראל, אבל לא כיציאת מצריים, כהתגלות משותפת, כעם, לא כמתן תורה, ולא כגאולה.

הרבה שנים חלפו מאז חווה עם ישראל והעולם כולו את הגאולה וכעת, אחרי שלושה דורות בארץ ישראל, אפשר לראות באופן ברור את התערבותו הבלתי פוסקת, את שמירתו המלאה עלינו, ואת התפארותו דרכנו בגויים. עברו שבעים וחמש שנה "בלבד" מאז ניסו להקריב אותנו אל מלתעות הצורר הנאצי, אבל הנה שבנו, ולא כמקבצי נדבות אלא כקובעי מדיניות.

אמנם לא תמיד לטובה או בדרך המוצלחת, אבל הנוכחות של העם היהודי בקרב העמים תמיד הורגשה והיתה משמעותית. עכשיו, כנראה, אנו נראים באופן ברור יותר מתמיד, וכך גם שמירתו עלינו. לכן, אני סבור, שיש מקום להתעמק ולהבין את משמעות קיום שמו של השם עבורנו, כפי שראינו בתחילת הדברים. גם אם אנחנו לא תופסים את הפירוש של השם עצמו, עדיין, עצם ההכרה בקיומו של שם ייחודי, ספציפי, ממוקד יותר מאשר "בורא עולם", הוא לא רק הכרה בבורא עולם, שהיא הכרה חיונית בזמן המודרני, אלא ההכרה שיש הכרה נוספת (למרות שהיא לא – זו "רק" תחושה) ויש לה לא רק משמעות אישית, אלא עולמית.

מתוך הבנה זו, עכשיו, בואו נלך לחפש תרופה לקורונה 😊

* הערה קטנה – השם המפורש מופיע גם מול האבות, אך ללא היכרות או הצגה. אי"ה אתייחס אל זה בשלב מאוחר יותר