בין אם היו בני אותו אבא ובין אם לאו, אברהם ושרה חלקו ביניהם את הדבר הנפלא ביותר האפשרי. את השליחות. ביחד הם עשו נפשות בחרן, ביחד התמודדו עם העקרות של שרה, וביחד יצאו להשלים את משימת אביהם, שיצא מאור כשדים אך לא הצליח לצאת כולו, עד הסוף, ונשאר תקוע בחרן.
כך אברהם ושרה (כשעוד היו אברם ושרי) יצאו לדרכם, עברו הרפתקאות והתנסויות, אבל לאט לאט החל הספק מכרסם בליבו של אברהם. במי יקרא לו זרע. מי יהיה ואיך יהיה ההמשך. בשלב הראשון ניסה הקב"ה להרגיע את פחדיו והראה לאברהם, בברית בין הבתרים, את עתיד משפחתו וילדיו, מאות שנים קדימה. ואז, קיבל אברהם את ישמעאל. האם הגיע הסוף לתלאותיו ופחדיו של אברהם? יתכן, אבל בניגוד לנוהג שבן השפחה הוא בן הגברת בעלת השפחה, כאן הסיפור הוא שונה. שלא כמו לאה ורחל, שלקחו שפחות אבל לא לקחו חלק ישיר בשליחות, לשרה היו ציפיות. שרה ראתה את עצמה כ"אם" של העם העתידי, אבל פתאום, התחלפו היוצרות והגר גילתה שגם לה יש תוכניות משלה. הגר האם. לא רק של ישמעאל אלא של העם העתידי, זה שיענום ארבע מאות שנה ויצאו ברכוש גדול. הגר לא ראתה את עצמה יותר כשפחה, ושרה פתאום הפכה, לרגע, ללוות בלבד, כמו לוט בזמנו. כאן החל מאבק בין שרה והגר, כאשר שרה מצפה מאברהם לעמוד לצידה לאור העבר המשותף והתוכניות לעתיד. אבל תוכניתו של אברהם הוגשמה, לתפיסתו, וכעת אין יותר צורך בשרה. כאן נאלץ הקב"ה להתערב, ולא בפעם האחרונה, כדי שאברהם יבין שעוד נחון לו מאמץ והשתדלות, וישמעאל הוא לא הבן לו הוא פילל. רק אז, לאחר מסר ברור מהקב"ה, הוחלף שמו של אברם (ושרי) ואלו שלא היו מוכנים להגעת ממשיך השושלת, קיבלו את מה שהיה חסר להם. האמונה. גם אם קשה, לא נוטשים באמצע. לא את התכנית ולא אחד את השניה.
ושרה, אחרי חזרתה של הגר עם ישמעאל, ואחרי הולדת יצחק, ראתה שוב כי היוצרות עלולות להתהפך. אבל הפעם לא כהגר מול שרה, הפעם כיצחק מול ישמעאל, ומה שלא היה נכון ממניעים אישיים, נכון עכשיו ממניעים לאומיים. עכשיו הגר וישמעאל צריכים להסתלק.
אבל האם אברהם למד את מה שהוא צריך ללמוד? האם הוא הבין שדרכו של הקב"ה היא מוחלטת, ואם יתערב, כמו שניסה, רק עלול לקלקל? רק בדו שיח בין הקב"ה לאברהם, על הצוק לפני סדום, רק אז הבין אברהם שהרשות נתונה לו, אבל רצוי מאוד שלא יעשה בה שימוש ממניעים אישיים. רק אז הבין אברהם שהתעקשות על הצלחת לוט ממניעים אישיים תחזיר את סדום לתמונה, סדום שאמורה היתה לצאת מהתמונה עוד הרבה קודם, לולא רדף אחריהם אברהם עד שמאל לדמשק והחזיר את לוט, ואת סדום. הפעם התחיל אברהם להבין את כובד המשקל הרובץ על כתפיו והוא – ללא מניעים אישיים. לכן עצר אברהם בעשרה צדיקים, כאשר גם על חמישה וגם על אחד היה מקבל תשובה חיובית, אבל בעוד ההחזרה הראשונה של סדום הביאה לכדי השמדת ארבע ערים (החמישית קיבלה פטור בגלל לוט, שוב ממניעים אישיים), אם הפעם יחזיר את סדום לתמונה איך זה יגמר פעם הבאה? בשמונים ערים שיוחרבו? עמים שלמים? האם לא עדיף לוותר על לוט מאשר לגרום למוות המוני? רק כאשר וויתר אברהם על רצונותיו האישיים, רק אז, למעשה, יצא המלאך הנוסף להצלת לוט. לא המניע האישי של אברהם הציל את לוט, אלא דווקא הוויתור על המניע האישי.
ואז הגיע הניסיון הגדול מכולם. העקידה. הנה נקרתה לפני אברהם הזדמנות להחזיר את ישמעאל לקידמת הבמה, ולא רק הזדמנות, אלא למעשה הקב"ה עצמו ביקש שאברהם יעשה כן. אבל מה מניע את אברהם? אילו אברהם היה רואה ביצחק את ממשיך הדרך, את הזרע לו הוא כ"כ ציפה, מן הסתם היה נכנס לוויכוח עם הקב"ה, הפעם לא ממניע אישי, אלא לאומי. דווקא להגן על יצחק, ולא לנסות ולקדם את ישמעאל, שהיה כבר חלק מהשליחות (לו יחי ישמעאל לפניך, ביקש אברהם וקיבל, אולי פעם אחרונה, מילוי בקשה אישית). הפעם צייד הקב"ה את אברהם במסרים סותרים – בינך יחידך אשר אהבת. לא את יצחק כי אם את ישמעאל. כלומר, המטרה של אברהם בעקידה היה להשיב את בנו בכורו לדרך הברכה, לדרך הנהגת העולם. גם יצחק וגם שרה הבינו את זה, ולאחר העקידה, לה לא נתן הקב"ה להתרחש, נשאר אברהם לבד. יצחק הלך דווקא לבאר אל חי רואי, לישמעאל, ושרה נשארה בחברון עד יום מותה, אז חזר לשם אברהם.
שרה ואברהם יצאו חדורי אמונה משותפת, ותלאות הדרך הפרידו ביניהם. הם ראו עתיד משותף, עד שהגיע ישמעאל אליו העביר אברהם את כול תיקוותיו. אותה השלכה אישית, אותו רצון להאמין בדבר מה שאינו זה שאמור להתרחש, עיוור את עיני אברהם אשר ניסה, כמעט תמיד, לענות על רצונותיו האישיים. אבל אברהם אב המון גויים הוא ואינו יכול להרשות לעצמו העדפות אישיות אלו ואחרות. הוא חייב להיות שליח כל כולו, הוא חייב להיות נקי מאינטרסים. הוא חייב להיות הנקודה שפותחת את מסלול ההתהוות של העם היהודי על פי רצון הקב"ה, לא על פי העדפותיו האישיות של אברהם. ואכן, אחרי העקידה, לא רק אישתו ובנו עזבו אותו, אלא אפילו הקשר עם הקב"ה לא חזר להיות כשהיה. אברהם ביצע את תפקידו בעל כורחו, תוך תשלום מחיר אישי כבד מנשוא. אולי לכן העניק לו הקב"ה מות נשיקה, או שאולי הנשיקה היתה כי הוא כבר מיצא את חייו. כך או אחרת, משקל חייו של אברהם, האב הראשון, מורכב וקשה, ובלעדיו, לא היינו יכולים להתגבר על הייצר ולשרת את הקב"ה, לפעמים, בניגוד לאינטרסים הפרטיים שלנו.
שני חיי 