המכסה אני מאברהם

עבר הרבה זמן מאז פרסמתי לאחרונה, אבל תודה לאל שאנשים נכנסים וקוראים- זה משמח אותי מאוד!

בכל אופן- הפירוש הבא נוגע למספר ענינים מהותיים, כגון- דרך הבחירה בחיים, תפקיד ילדי אברהם, גיור ועוד- הכל מהותרה.

הפעם, הפרישו אינו "סיפורי" כמו בפעמים הקודמות ובכדי להבין אותו יש צורך ברקע של הפוסטים הקודמים, אז מי שזה לו הפוסט הראשון, אני ממליץ ללכת לאחד הקודמים ולהבין קצת רקע לפני שהוא קורא את הנוכחי.

בכל אופן, כמו תמיד, אשמח לתגובותיכם ולהעברת הכתוב לאנשים נוספים.

רק בריאות!

ב"ה

גם את העבר אנחנו לא באמת רואים ומבינים, גם מה שאנחנו רואים זו ההבנה הליניארית שלנו, אף פעם לא נוכל לראות באמת את מה שהקב"ה ראה.

"וַה', אָמָר: הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם, אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה". ברגע שהפסוק נאמר, הדו-שיח בעצם נותן את התשובה – ה' מראה לאברהם שהוא יכול לשים לעצמו גבולות. כאילו אומר לו – אתה יכול לראות את הכל ולשנות את כל המציאות. האם אתה רוצה ? להיות כמו חנוך ?

וזה ניתן לכל אחד מאיתנו. אנחנו לא בדרגתו של אברהם, אבל גם לנו יש אפשרות כזו, לומר איך אנחנו רוצים לראות את המציאות. האם זה באמת מה שאנחנו רוצים ? להתערב בתוכנית הא-לוהית. להציל את צוער. זה שווה ?

זו בעצם התשובה שמקבל גם איוב. היכולת שלנו להבין תמיד תהיה מוגבלת, גם אם נבין הרבה יותר ממה שאנחנו מסוגלים להבין כעת.

אברהם מתווכח מבלי להבין מה התוצאה של אי-השמדת סדום. הרי אם הוא היה מבין ויודע – זה היה ויכוח שמציב את דרכו שלו מול דרכו של ה', כשאברהם טוען שדרכו שלו היא הנכונה – ולא זה מה שהתרחש שם. שומעים את זה בבירור בהתנצלויותיו של אברהם : הִנֵּה-נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל-אֲדֹנָי, וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר. אַל-נָא יִחַר לַאדֹנָי, וַאֲדַבֵּרָה.

אברהם לא מגיע ממקום של "אני יודע יותר טוב" אלא מתוך הרגש האנושי שכופה עליו לנהוג בדרך מסוימת. בדיוק מה שציפינו מנח לעשות לפני המבול והוא לא נהג כך.

אבל מיד נשאלת השאלה – האם הרגש האנושי יוביל אותנו למקום טוב יותר ? אם ניתן לו לשלוט על ההיסטוריה, על המעשים, האם העולם יהיה טוב יותר ?

אז למה הביקורת על נח ? כי הוא לא עושה את שלו.

מאדם מצופה להיות כאדם. לא לקבל את מה שאומר הקב"ה מבלי להתווכח. ועם זאת – מצופה ממנו לקבל את מה שהקב"ה עושה. להתווכח עד הסוף – אבל בסוף לקבל.

ראינו את זה אצל משה. גם אצל איוב. משה מתווכח עם הקב"ה לא פעם ולא פעמיים, אבל בסוף מקבל את הדין. אצל איוב זה הנסיון – כשאומרים לו שלא כך מאמין אמור להתנהג.

אדם חייב לעמוד על שלו. אם הוא לא מבין ולא יודע – הוא מגיב אינסטינקטיבית, מהרגש האנושי. לא בהכרח מניצוץ הנשמה שבו. כאשר אברהם מתווכח עם ה', הוא לא פועל מתוך הנשמה, הוא פועל מהרגש האנושי. הרי אם היינו פועלים רק מהחלק הא-לוהי, לא היה לנו אף פעם ויכוח עם הקב"ה.

אברהם פועל מהרגש, אבל לא רק מהרגש. איזה רגש יש לו כלפי סדום ? למה הוא מנסה להגן עליהם ? בגלל לוט. הוא לא יכול להיכנס לשם ולהציל את לוט.

אבל אם כן, הוא יכול היה לבקש הרבה יותר פשוט וישר, להציל את לוט – לכן לא רק את לוט הוא מבקש להציל.

אלא אם כן … הוא לא רוצה להראות את זה.

למה הוא מוריד את מספר הצדיקים בויכוח – האם לא כדי להגיע לאחד ?

הוא עוצר קודם, השאלה היא האם מראש הוא לא מכוון להגיע לאחד. ולמרות שלוט לא היה יחידי (היתה לו אשה והיו ילדים), עדיין – "הצדיק", אם אפשר לקרוא לו כך, היה אחד.

אברהם רואה אותו כנצר למשפחתו, שגדל איתו כל השנים – לכן הוא חייב להיות צדיק, לא יכול להיות שהוא לא צדיק. אברהם מניח כאן הנחות יסוד מאד מסוכנות – והקב"ה לא עוצר אותו. הוא נותן לאברהם להמשיך ולראות לאן הוא יגיע.

הוא מתמקח מתוך מטרה – הסיבה היחידה היא להגיע ללוט.

כמו שאחרי המלכים במלחמה הוא רדף רק בגלל לוט (כתוב במפורש – וישמע אברהם כי נשבה אחיו) וכאן זה מקרה שני, סמוך מאד לקודם, בו שוב לוט וסדום כרוכים יחד. במלחמה הוא רדף כדי להציל את לוט, ואת אנשי סדום הוא שיחרר "על הדרך". לא זו היתה המטרה שלו. וגם כאן כנראה קורה אותו דבר.

זה לא כתוב – כי זה נכתב במפורש כבר קודם, במקרה הראשון. מתוך הקודם אנחנו מסיקים על השני, כי המקריות של שני אירועים גדולים כל כך ודומים כל כך וסמוכים זה לזה אומרת דרשני.

ההבדל הוא בתגובה של אברהם.

בפעם הראשונה הוא בכלל לא ניהל משא ומתן, כי הוא לא ראה בכך התערבות גלויה של הקב"ה. מבחינתו – הוא יצא למלחמה.

ולא שאברהם לא יודע ומכיר – הרי הוא הראשון שה' נגלה לו, "וירא", אבל אברהם לא משתמש בקשר הזה בצורה אישית, אלא רק בצורה הלאומית. המסעות שלו, לעשות נפשות, דור ההמשך. הוא לא פונה לה' בנושאים האישיים. כאשר לוט נשבה על ידי המלכים, אברהם רואה את זה כעניין אישי, הוא לא רואה שבהצלת לוט הוא מציל גם את סדום, הוא לא ראה כאן את פעולתו של הקב"ה, את ההבנה כי מרגע שלוט כרך את גורלו בגורלם של אנשי סדום, הוא כבר לא מקרה פרטי. אברהם לא מקבל את זה שחייו של לוט הם מחיר קטן מול הסכנה שהסדומיים ימשיכו לחיות בעולם, והולך לשחרר את לוט. גייס צבא, רדף עד משמאל לדמשק, והתוצאה – שיחרר את סדום.

זאת אומרת שהתוכנית הא-לוהית להרוס את סדום לא בוצעה, ולכן צריך עכשיו דרך אחרת להשמיד את סדום. והפעם כבר לא רק סדום בלבד אלא חמשת ערי הכיכר. הנזק גדול יותר.

אברהם פועל גם הפעם – אבל אין מלכים להילחם בהם, לכן הוא פונה אל הקב"ה.

כל המשא ומתן הזה, לפי המדרש, התחיל בנסיון להציל את חמשת הערים והסתיים רק בסדום, אבל זה לא שינה כלום בסופו של דבר.

למה אברהם עצר בעשרה ? הרי הוא לא מקבל תשובה, ובכל זאת ממשיך בויכוח עד שם.

והרי בסופו של דבר כן ניצלה עיר אחת – אבל לא בזכותו של אברהם, ולא סדום. ובלי קשר כמה צדיקים יש בה, אם בכלל. כלומר שהמו"מ של אברהם לא הלך לפי הדרך הא-לוהית, הוא פעל לפי הדרך האנושית. אבל כשהוא רואה איך הוא מקבל יד חופשית – הוא לא מנסה להציל פחות ערים אלא (לפי המדרש) מנסה להקטין את המניין שנדרש להציל כל עיר.

אברהם נעצר בעשרה, כי אצל נח הספיקו שמונה – נח ובניו ונשיהם – כדי להציל את העולם, ועל תשעה הוא כבר ביקש ולא הצליח. אבל לא השמונה שהיו בתיבת נח הצילו את העולם – אלא נח בעצמו. הרי הוא היה הנחמה. ולמה גם הם ניצלו איתו, אם הם לא היו צדיקים ?

נח לבד לא מספיק כדי להמשיך את השושלת. זה שני החיים. באותו זמן עדיין לא התגלה הממשיך מבני נח של השושלת, לכן כולם ניצלו איתו. כי אפילו נח לא יודע מי הבן הנבחר, ויש משמעות לאי הידיעה – כי לא האדם בוחר אלא ה' בוחר, ובאותו זמן ה' בחר שלא לגלות זאת לנח, אחרת היה יכול לקחת רק את הנבחר, הממשיך. אבל נח, הוא זה שחייב היה להיות בתיבה. להיות אבי ההמשך, "תּוֹלְדֹת נֹחַ".

ראינו את אברהם כ"תּוֹלְדֹת תֶּרַח", ואת זה אי אפשר לקחת ממנו – כי תרח הוא זה שהתחיל בתזוזה. לפניו לא היתה תנועה כזו, לכן זו ההתחלה של אברהם.

כך כל עוד נח חי, וצריך להיות נוכח לאחר המבול, בחייו לא התגלה מי ירש את שני החיים. ראינו את זה גם לפני כן, וכשיש סטיות מהמסלול הזה – הן משמעותיות. כמו שראינו אצל יצחק – מרגע שניתנו לו (או נגזלו ממנו) שני החיים – אברהם מפנה את מקומו, למעט התגלות אחת אחרונה.

לכן נח חייב להיות בתיבה, עם בניו ואשתו ונשי בניו – כדי שהכל יישאר פתוח מבחינת המשך הדרך.

ובמידה מסוימת – זה מה שאברהם מבקש כשהוא מדבר על הצדיקים בסדום, אם יש סיכוי שיש נצר שצריך לצאת משם, ואנחנו יודעים שיש – צריך להציל את סדום.

אבל זה לא מוחלט, כי ברור שאפשר היה ללכת גם בדרך אחרת, לא היה צורך דווקא ברות כדי להביא את דוד. זו דרך מאד פתלתלה, ומלאת סבל. זו לא הדרך הישרה – זה מעקף.

יכול להיות שאם סדום היתה נמחקת – דוד היה מגיע בדרך אחרת, יותר ישירה. פחות כואבת.

אבל אז היינו מאבדים את השושלת הזו של לוט. את מה שהמשיך ממנו, את רות, אבל זו התוצאה של הבחירה שבחר אברהם כשהציל את לוט לראשונה.

אם היתה נבחרת הדרך האחרת, הדרך שאותה בחר הקב"ה מראש, גם ההמשך היה מתנהל אחרת. אבל האם כדי שזה יקרה, אברהם היה צריך להתנהג כמו שהתנהג נח, להתעלם, לא להתערב ?

לא. אתה חייב לעשות את המאמץ ולהתערב – אבל לקבל את הדין.

נח קיבל את הדין מבלי לנסות להתערב. כנראה מצופה מהאדם להפגין אנושיות. הומניות. אנחנו לא יכולים לקבל את הדין מבלי לראות את ההשפעה שלו למטה, ולהתווכח. לא לריב, לא להציב אולטימטום, לא להכריח, רק להתווכח.

ואז מתברר כי הויכוח של אברהם כן השפיע לדורות, למרות שהוא כאילו הפסיד בויכוח ולא קיבל שום דבר. וזו השאלה הגדולה – האם התיאוריה הזו עומדת במבחן המעשה.

הקב"ה שלח את המלאכים ללוט עוד לפני השיחה עם אברהם. הוא בחר לבחון את לוט בכל מקרה, לבדוק האם להציל אותו או לא. ולוט לא עבר את הבחינה בשום דרך – ובכל זאת ניצל. לא בזכות עצמו. כלומר – הקב"ה מראש החליט להציל את לוט.

לא משנה מה אברהם אמר ועשה – לקב"ה יש את הדרך שלו.

המכסה אני מאברהם – ה' לא אומר לאברהם מיד שהוא בחר להציל את לוט וחבל על כל הדיבורים. אבל אולי הוא כן גילה לו?

ואז, כל התולדות שהובילו לרות לא הגיעו בזכות אברהם. זו החלטה שהתקבלה קודם. אבל זה גם וגם. כי אברהם עשה את ההשתדלות, וזה מה שהוא היה אמור לעשות.

זה המשחק של ידיעה ובחירה. אברהם לא ידע באותה עת מה נבחר, אבל הוא כיוון לכיוון שממילא נבחר כבר מראש. זאת אומרת – שרות לא הגיעה בגלל אברהם. המבחן של אברהם היה איך הוא מתמודד עם המידע הזה שהוא קיבל.

אבל אברהם לא הגיע לאחד. וזה בגלל שהוא לא יכול ללכת בדרכו של הקב"ה, והוא הבין את זה. אברהם לא יכול ללכת כמו הקב"ה ולהציל צדיק אחד בסדום, כי אם אברהם יפעל כך – זה יגרום לשינוי אדיר שעלול להיות נוראי, כפי שקרה במלחמת החמישה ובמרדף של אברהם אחריהם.

ראינו את זה כמה פרקים קודם, איך אברהם מצליח להציל צדיק אחד בסדום, ועושה את זה בניסים, לא בדרך הטבע. והוא הציל גם את כל הסדומיים כך, ועכשיו צריך להשמיד אותם בדרך אחרת.

זאת אומרת – מה שמותר לקב"ה, לא מותר לאדם. כמובן. וכדי שהאדם יבין את זה, הוא מוכרח להשתדל, לנסות. אי אפשר להיוולד עם הראייה הזו ולשמור עליה עד לבגרות. צריך לעבור את כל הדרך – 50 ו-45 ו-40 ו-30 ו-20 ועד 10.

אבל הוא עבר את הדרך כמבחן אישי, שהוא היה צריך לעמוד בו. בלי קשר לתוצאה, שנקבעה בעצם מראש למרות שהוא לא יודע עליה – שלוט בכל מקרה לא ייפגע.

זה מה שיחסית – כל כך קל בחיים, כי אם אתה יודע שזה לא משנה, אתה יכול לעשות את הדבר הנכון בצורה הרבה יותר משוחררת, כי אתה יודע שהקב"ה לא יתן למציאות להשתבש , ומה שאמרנו שיש לאדם יכולת לשנות – זה בגבולות מסויימים. הקב"ה יתן אלטרנטיבה כאשר היא אפשרית ולא נושאת נזק רב מדי.

בעצם אמרנו שיש שני מסלולים: לוט היה צריך לצאת מסדום בחיים. אם רק מעצם זה שנשלחו שני מלאכים להציל אותו – הוא היה יוצא בדרך א', אם זה בזכות התפילה של אברהם – זו דרך ב', וזה מה שקרה ומה שיצר לנו את כל הסיבוך בדרך עד לדוד. אז כן היתה לאברהם השפעה על התוכנית ?

כן ולא. אם אברהם היה מתפלל בדרכו אז הוא היה מגיע גם לאחד, ואז זה היה מקביל לדרכו של הקב"ה. אבל אברהם לא מגיע לאחד. ובכל זאת הוא משפיע ?

כנראה שלא, כי הקב"ה בכל זאת פועל על האחד. לוט לא היה קדוש, לא בזכות זה הוא ניצל – אבל כן, כי היה בו משהו מהצדיקות. אולי הוא לא היה צדיק, אבל היה לו מה להעביר הלאה. וזו רות. זה מה שאנחנו לומדים מכאן.

אברהם ראה את זה ברמה האישית, את לוט. הקב"ה ראה את זה כאותה תכונה שצריכה לצאת משם ע"י לוט. ורואים את זה אצל רות, החסד והנדיבות שהם ההפך הגמור מסדום. גם אצל בני קורח ראינו את התכונה שמזדקקת עם השנים.

ה"לוטיות" היא זו שהיתה חייבת להינצל משם. אבל אברהם נעצר בעשרה ולא ממשיך, וזה העיקר – כי לא משנה כבר לאיזה מספר הוא יגיע. האם הקב"ה יקבל את זה? האם זה יהיה טוב או רע? על מה בעצם הדיון והויכוח ?

זה מה שקשה במהלך הזה, כי מה הבעייה לבקש ישר את ההצלה של לוט? להוציא אותו מסדום עוד לפני ההפיכה?

הקב"ה שולף אותו משם ממש בדקה האחרונה, כדי שיהיה ללוט ברור שזה לא מידי אדם כלשהו. זו דרך שאי אפשר לטעות בה, במי שעומד מאחוריה. אין שאלות על הצלה כזו.

אבל הצלה כזו יכולה לבוא גם בזכות התפילה של אברהם, אולי מראש היא נועדה כדי ליצור מחוייבות של לוט כלפי אברהם ?

אנחנו יודעים שההיפרדות של אברהם מלוט באה כאשר לוט התנשא, ואין מקום לשני מנהיגים במקביל, ואברהם לא יכול לתת ללוט להנהיג – הרי זו האחריות שלו, לכן הוא שולח את לוט ללכת לאן שילך ושם להנהיג. אולי דווקא בגלל זה אברהם מרגיש אחריות על לוט – כי אולי אם הוא לא היה שולח את לוט, לוט לא היה בסדום.

אין לאברהם בכלל קשר עם לוט, אנחנו שומעים על לוט רק כאשר הוא מרים את האף. ועדיין, המצפון של אברהם מייסר אותו. אם לא היה שולח את לוט הוא לא היה נחטף ע"י המלכים ולא היה מסתכן בהשמדה בהפיכת סדום.

מכאן הטענה שאברהם אכן פועל ממקום אישי לחלוטין.

הוא לא אומר את זה ישירות, אבל אם הוא היה מגיע לאחד – הוא היה אומר את זה. צדיק אחד אני יודע שיש בסדום. אותו אל תשמיד.

אז למה אברהם לא מבקש ישירות ? ראינו שהוא יודע לומר "לוּ יִשְׁמָעֵאל, יִחְיֶה לְפָנֶיךָ". הרי הוא יכול היה לבקש באותה דרך גם על לוט שהוא בנו המאומץ?

כי לבקש כך זה "כן או לא". אם התשובה על החמישים היתה שלילית, זה לא היה אישי, על לוט. זה היה כללי. אבל אז נראה כאילו הבקשה של אברהם, להציל את כל העיר בעבור הצדיקים, היא רק כיסוי. הוא בעצם מעוניין להציל רק את האחד. ואברהם שיודע שה' קורא מה שבליבו, איך יכול להיות שהתנהל כך ? זו בדיוק התחלת הסיפור- המכסה אני מעבדי אברהם? הכיסוי- הוא לא רק מלאכה אנושית- הוא גם מלאכה עליונה. מי שיכול להוריד את הכיסוי הוא מי ששם אותו, ועל כן- זו מלאכת האלוהים.

אז למה אברהם רוצה רק את לוט ?

אברהם כבר עשה טעות כזו קודם, כשבא להציל רק את לוט והציל עיר שלמה שלא הגיע לה להינצל – אבל הוא עדיין לא ידע שזו טעות. לא נאמר לו שזו טעות. רק עכשיו הוא רואה את זה.

אברהם כן נלחם על כולם, כי אם הפעם הקב"ה יסכים עם בקשתו של אברהם, זה יצדיק למעשה בדיעבד גם את הצלתו את סדום בפעם הקודמת.

ואולי קצת אחרת – כשלוט עובר לגור בסדום, נאמר שאנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד. כשאברהם מדבר עליהם עכשיו – הוא מדבר על צדיקים, לא על אנשים. זאת אומרת שהוא מדבר על איזשהו תהליך של תיקון שהתרחש בין לבין. כאילו אומר – הצלתי אותם בפעם הראשונה כדי לתת להם הזדמנות לחזור בתשובה, הנה האפשרות לברר האם זה קרה או שלא. כך הוא קושר בין הדברים.

או שאברהם מתפלל ומבקש – תעשה שזה יהיה אכן כך.

אבל בפעם הקודמת הוא הציל אותם אך ורק בגלל לוט. בלי כוונה להציל גם אותם. הפעם, כשסכנת השמדה מרחפת שוב על ראשם, הוא מבין שמדובר בתהליך גדול יותר. שבפעם הקודמת הוא התערב במקום שהוא לא היה צריך להתערב.

אבל גם מנח אנחנו מצפים שיתערב. שיבקש על אנשי דור המבול, לא מפני שהגיע להם להמשיך לחיות כפי שהם, אלא כדי שישנו את ההתנהגות שלהם. זה בעצם מה שאברהם אומר – אותם אנשי סדום, נבדוק אולי יש בהם חמישים צדיקים. אולי זו כבר סדום אחרת. ואז מגיע להם להינצל. וכך הוא מצדיק בדיעבד גם את המעשה הקודם שלו. גם אם הוא לא מאמין שיש שם באמת חמישים צדיקים, זה יחפה על הטעות שלו.

אמרנו קודם שאי אפשר לשנות את מה שהיה אמור לקרות מראש – והנה, כשאברהם יצא למלחמה הוא לא ידע מה יהיה. והנה, הוא לא באמת הציל אז את סדום. אבל כעת, בגללה, ישמידו עכשיו לא רק את סדום אלא עוד ארבע ערים, איזה משקל על המצפון.

נכון שהם קיבלו ארכה בזכות ההתערבות של אברהם ויכלו לשנות את גזר הדין. כולם יכולים, תמיד. אפילו אנשי נינווה. אבל רשעים כאלה לא מתקנים את דרכם, ואולי כן. ראינו שהיתה איתו גם שרה, היא היתה האופטימית מבין שניהם, יכול להיות שמשהו מזה נדבק בו. לא סתם היו לה שני חיים.

נניח שזה באמת מה שאומר אברהם – תבדוק, אולי יש חמישים צדיקים. וה' לא עונה לאברהם בשלילה. הוא מסכים איתו – לֹא אַשְׁחִית, בַּעֲבוּר חמישים או עשרים או עשרה. בזה נגמר הדיון. ברור שאין. לכן אברהם יורד בקפיצות גדולות יותר מאשר בהתחלה, אז הוא עוד היה אופטימי. זה לא שהקב"ה לא הסכים, הוא הסכים – אבל שום דבר לא נעצר, כי אין !

אברהם יודע שיש צדיק אחד בסדום. גם אם הוא לא צדיק, יש בו את תכונת הצדיקות. אברהם מבין שהוא עלול להגיע למצב שבו כדי להגן על אדם אחד, נמנעים מהשמדת רוע כזה גדול, וזה בדיוק מה שקרה בפעם הקודמת. ומה יקרה בפעם הבאה ? עיר אחת, חמש ערים, מה הלאה ? חצי מדינה?

מצד שני, אצל נח היה רק צדיק אחד, אם נאמר שהבנים שלו לא ניצלו בזכות עצמם. ואז ראינו מה קרה כשבזכות צדיק אחד *לא* הצילו את כל האנושות. ואחרי המבול זו היתה ההבטחה – שמצב כזה לא יחזור על עצמו עוד פעם.

השמדה טוטאלית לא תחזור. אבל השמדה, אפילו גדולה – יכולה, ואז אסור שיהיה מצב שבו צדיק אחד יעצור את זה. כי צדיק אחד לא יעצור את זה, אלא רק ידחה את הגזירה – ואז כמה צדיקים עלולים למות ? הגזירה תהיה קשה יותר בעתיד.

לכאורה, זה מה שקרה אצל נח. הוא רק דחה את ההשמדה. אנחנו רואים מה קרה שניים-שלושה דורות אחר כך. אבל נח לא הציל את האנושות כולה אלא רק את הענף שלו בלבד. וזה לא בא מתוך בקשה שלו, הוא הלך בדרכו של הקב"ה לחלוטין. אי-הבקשה שלו היא ההסכמה עם דרכו של הקב"ה – אבל לא זה מה שהקב"ה ביקש מאיתנו. הוא לא מבקש מאיתנו להיות אוטומטים.

וזה מה שאנחנו לומדים כאן – אל תהיה אוטומט. 50,45,40. ב-10 תעצור, תחשוב אם המחיר שווה את זה. ואם אתה לא יודע אם המחיר שווה את זה – תעצור, תן לקב"ה לפעול בדרכו. כי אם תפעל אחרת – זה לא ישנה את התוצאה אבל המעקף יכול להיות הרבה יותר גרוע.

זה מה שאברהם הבין – אני לא יורד מתחת לעשרה. האם אני רוצה שהקב"ה ידחה את הגזירה בגלל אדם אחד ? מה תהיה התוצאה של הזה – זה יותר טוב לעולם או פחות טוב לעולם ? אולי בפעם הבאה ימותו חמישים צדיקים עם 5,000 איש – זה שווה את זה ?

למעשה בנקודה הזו, אברהם מוותר על לוט.

הקב"ה פועל בצורה מושלמת. אברהם מבין שהוא חייב לוותר על לוט, שהוא לא יכול להמשיך ולהיאבק עליו, ואולי בגלל זה לוט לא יוצר איתו יותר קשר. וגם בכיוון ההפוך.

המדרש אומר את זה, שלוט עולה להר שמעל לצוער אבל לא חובר שוב לאברהם, למרות שזו היתה הבחירה הטבעית שלו – כי ליד אברהם לוט ייחשב כרשע. מרגע זה לוט ואברהם נפרדו, לוקח עוד הרבה דורות עד שהם יתחברו בחזרה. ואפילו אז לא – הרי רות צריכה לעזוב את עמה ואת מולדתה כדי להתחבר. לא כמו לוט, הוא לא עזב. הוא נלקח, לא קם והלך מרצונו.

גם כשאברהם מוותר (על לוט) – הוא לא צריך לשאת במחיר של הויתור. לחיות כל החיים בידיעה שלוט נספה רק מפני שהוא לא ביקש עליו. ייתכן שזו הסיבה שלוט ניצל, ולא בגלל הצדיקות שלו.

מראש ירדו שני מלאכים לסדום, ומספיק מלאך אחד כדי להפוך אותה. המלאך השני מראש בא כדי להציל את לוט. אבל אברהם לא יודע את זה כשהוא עומד לפני ה'.

הוויתור של אברהם כאן הוא מהותי – הוא קבלת מלכות שמיים. וממשיך דרכו ניתן לו רק אח"כ. ישמעאל כבר היה אז, ורק אחרי הפיכת סדום נולד יצחק. כי אחרי הנקודה הזו אברהם קיבל מלכות שמיים בצורה מלאה, עצם זה שהוא יצא לרדוף אחרי המלכים מראה את זה.

רואים את זה גם כשאברהם מקבל את הבשורה על יצחק – הוא לא מקבל אותה עד הסוף, הוא מבקש על ישמעאל, בדיוק ברגע שבו הוא שומע שיהיה לו בן אחר שימשיך אותו. הפיכת סדום מתרחשת אח"כ, ורק אח"כ יצחק יכול להיוולד. ואז – אחרי ההבנה והקבלה שאסור לתת לרגש האישי לשלוט – אברהם כבר מוכן לוותר על ישמעאל, כשה' אומר לו לשמוע לקול שרה. עד אז הוא לא היה מוכן לעשות את זה.

הבשורה על יצחק ניתנה לו לפני הפיכת סדום, אבל הלידה לא יכולה להתרחש עד שיושלם תהליך קבלת מלכות שמיים. ההבנה שאת הרגש האנושי (זה שלא נותן לו לזרוק את בנו למדבר) צריך לעצור בנקודה מסויימת, עצם התגובה לוּ יִשְׁמָעֵאל, יִחְיֶה לְפָנֶיךָ מראה שאברהם צריך עוד לעבור את הסוגייה של סדום.

והפסוק הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם בא בעצם להראות על הדבר שעדיין ממוסתר מאברהם. סדום נועדה למעשה לפקוח את עיניו – ברור שהיו די והותר סיבות אחרות להפיכת סדום, אבל התיכנון המושלם מאפשר גם את זה. אם אברהם היה מקבל קודם את שלטונו המלא של הקב"ה, ייתכן שהוא לא היה מעורב כלל בסיפור.

הרי יש מטרה מאחורי מה שה' מראה לאברהם. ראינו קצת לפני כן, במלחמת הארבעה והחמישה, אברהם לא היה מעורב למרות שנפגעו ערים רבות. זה היה למעשה המבחן הראשון – לא תמיד אפשר להבין מיד מה רואים בו. במבחן הבא הרמזים יהפכו יותר ויותר ברורים, עד שרואים את האש והגופרית ניתכים מן השמיים, ואז מבינים גם רטרואקטיבית. לכן אברהם לא מנסה לחפות על טעות שעשה לפני כן, כי רק עכשיו הוא מבין שזו הייתה למעשה טעות.

איזו חשיבות גדולה יש להתנסות של אברהם בעניין סדום – רק אז הוא מסוגל באמת להגיע לדרגת אב. אמנם אב ליצחק – אבל גם אב להמון לגויים.

למעשה, באותו רגע נלקחה ממנו האבהות האינדיווידואלית, הוא כבר לא אב לישמעאל יותר. הוא אב להרבה עמים. מה שאומר שהרגש הספציפי, שהוא ממוקד מטרה, צריך להתפוגג אם אתה רוצה להיות במדרגה גבוהה יותר. אתה חייב לראות את הדברים ולאהוב את כולם באותה מידה.

וגם התהליך של שינוי השם בא לפני הלידה של יצחק, לא קודם.

זאת אומרת שסדום היא למעשה הרגע שבו אברהם פוקח את עיניו.

יש מדרש מקסים שמסביר את שינוי השם – צא מן האוהל שנאמר לאברהם, פירושו גם צא מאצטגנינות שלך, מהתסריט שהיית בו עד אז. לאברם אין בן – לאברהם יהיה. שרי לא תלד – שרה כן. מה שראינו עכשיו מחבר את זה – כי שינוי השם הוא לא רק שינוי טכני. שינוי השם בא להראות על שינוי התפיסה. ראינו שאברהם זו רמה גבוהה יותר מאשר אברם. לכן לֹא-יִקָּרֵא עוֹד אֶת-שִׁמְךָ, אַבְרָם, אין דרך חזרה משם. מי שמגיע לשם לא נלקח בחזרה אחורה.

אברהם נשאר אברהם. למרות שאחרי עקידת יצחק אין יותר קשר ישיר עם הקב"ה מלבד פעם אחת. ולמרות הנתק, אברהם יודע לבד מה לעשות – הוא שולח את אליעזר למקום הנכון, לעשות את הדבר הנכון. הוא לא צריך הדרכה יותר. במידה מסויימת את קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ אפשר לראות עכשיו באור אחר – האם המרת את האהבה האינדיווידואלית באהבה אחרת.

לכן קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ. יצחק הוא הבן היחיד של אברהם, ישמעאל נולד לאברם.

ואת הבן היחיד הזה – האם אברהם מסוגל לקחת אותו, להעלות אותו לעולה, לקבל את שלטון ה' המוחלט ללא עוררין – אז הוא עובר את המבחן, וזה הנסיון האחרון. אחריו הוא לא צריך יותר מבחנים.

וזה גם מה שאומר המדרש : את בנך – שני בנים יש לי. את יחידך – זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו. אשר אהבת – את שניהם אני אוהב, אבל באמת יש רק תשובה אחת ויחידה, כן בן לאברהם רק אחד, וכי אברהם צריך להראות שהוא המיר את אהבתו האישית- לעולמית.

כנראה כדי להיות אברהם, שכל עמי המזרח התיכון רואים עצמם כבניו, הוא חייב לאהוב את כולם. לא רק את הבן שלו, אלא את כל העמים. להוכיח שהאהבה האינדיווידואלית לא מעוורת, כי הוא חייב לקבל את שלטונו של הקב"ה ללא עוררין. לא להמית את האהבה הזו (אחרת לא היו מגדירים בעזרתה את הבן הנבחר) אבל לזכור שיש מעליה, יש מנהיג לעולם.

זו משימה קשה, קשה מאד – ורק אברהם יכול היה לעשות אותה, הוא עשה אותה בשבילנו. רק הוא אב המון גויים. לרבקה נאמר שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ במילים אלה. רק שניים, לא המון. ויעקב – גוי אחד בארץ. ההצטמצמות.

כל אחד מהאבות בא לתת לעולם משהו אחר לגמרי. אברהם נתן לכולם, יעקב – רק לנו. משם איבדנו את שושלת השני חיים, אולי כי זה כבר לא רלוונטי לנו. כמו בתקופת השופטים – כל פעם קם שופט אחר משבט אחר, אבל כולם מישראל.

אז אולי מתן השני חיים לישמעאל הוא למעשה מתן שני החיים לעולם.

ואז יתכן שיהיה "ישראל" גם בין הגויים – גרים שמגיעים למרות שאין במשפחתם אף קשר קודם ליהדות, אולי משם מגיע הרצון להתגייר והצטרף, מהפיזור של שני החיים בעולם. זה לא בהכרח פיזור גנטי, כי אברהם הוא אב המון גויים, לא רק אב לישמעאל ולגויים שיצאו ממנו.

יכול להיות שזה כן נמצא רק בין בניו של ישמעאל, בלי קשר להיותו של אברהם אב המון גויים, אבל רק חלק מהגויים נושאים בקרבם משהו מישראל. אולי דווקא הם אלה שנלחמים בנו כי יש בנו מהמשותף, כמו בין לוט ואברהם. אף אחד אחר לא התנשא לחשוב שהוא כמו אברהם.

ואולי אלו שנלחמים הם דווקא בני עשיו, הקוזאק הנגזל. הוא לא מבין שאין לו שני חיים, הוא בטוח שהברכה "שלו" נגזלה ממנו. אבל זו מלחמה ממקום אחר לגמרי.

מברכת עשיו אנחנו לומדים מה קיבל יעקב. לעשיו נאמר כַּאֲשֶׁר תָּרִיד, וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ מכאן אנחנו לומדים שיעקב קיבל את השילטון בעולם. עשיו שולט בעולם כאן – בעולמו של הלל. יעקב – בעולמו של שמאי. ברגע שנבין שהחרב על הצוואר היא רק הולוגרמה ואין צורך להתחשב בה, כי יש לנו את הדרך שלנו ללכת בה – אז יתחלפו היוצרות, אז יבוא המשיח.

אולי "לקבץ נדחי ישראל" נאמר על זה – לא לאסוף את שבטי ישראל שהתפזרו בגלות, אלא את ניצוצות השני חיים שמפוזרים בין הגויים. כל העמים יכירו לעתיד לבוא בשלטון ה' ויבואו להתפלל במקדש כבית תפילה לכל העמים, אבל לא על זה מדובר אלא על נדחי ישראל, שיהפכו להיות חלק מישראל, כיהודים, ולקבל אותם אי אפשר בגלות אלא רק כשאנחנו בישראל.

לכן עצם ביטולה של הגלות יוצרת את האפשרות לקיבוץ נדחי ישראל.

אולי כל מאות האלפים שעולים ורוצים להיות בישראל, הם אלו שמתקבצים. גם מי שקובץ חייב יהיה להתגייר כדי להיות ישראל, וזה מה שקורה כאן עם הדורות.

זה לא קשור בנו, זו תנועה שיוצר הקב"ה, והמניעים שלהם להצטרפות אלינו לא אמורים לשנות לנו, משנה שאנחנו נמצאים בתוך תהליך שעוד לא היה כמוהו, של מאות אלפים שקושרים את עצמם עם הגורל היהודי והולכים ומתגיירים – זו פעולתו של מקבץ נדחי ישראל. לא שלנו.

זה לא קשור לחיפוש השבטים האבודים או לאיתור יהודי וסיוע להם לעלות לארצם. זה משהו אחר לגמרי, זה הסימן לגאולה. ובאלפיים שנות גלות לא ראינו תנועה של התגיירות ברמות כאלה.

ואם אנחנו מבינים את זה, אנחנו חייבים לקבל גם אם הסיבות לעלייה לא כ"כ נראות לנו, כי כשזה חלק מתהליך גדול של התקופה הזו של הגאולה, קול פנימי בעולם שמשנה את ההיסטוריה, הסיבות הנראות לעין כבר לא חשובות בכלל.

אפשר לראות איך בעשרות השנים האחרונות אוכלוסיית ישראל הכפילה ושילשה את עצמה, זה לא קורה במדינות אחרות. כמעט כמו המדרש על שישה בכרס אחת, של בני ישראל במצרים. גם שם כתבתי שהמצרים הצטרפו לבנ"י והתגיירו וכך הפכו לרוב.

לפני מעמד הר סיני, הערב רב נפרד מבני ישראל. עכשיו מי שמצטרף מבקש להיות חלק מאיתנו, ולמרות המספרים הבלתי נתפסים זו לא הגירה שמנסה לשנות מבפנים את ישראל.