אין ספק שכולנו שומעים את הרעש, הסופה והאש, אבל לא באש הקב"ה, ולא בסופה, אלא בקול הדממה הדקה.
אם באחישנה, כמו שחלמנו, אז ההתנהלות הנכונה היתה כמו שחשבנו. אבל במידה כמעט מלאה – כשלנו. את אחישנה לא החשנו, ולמרות אותם עילויים במהלך השנים, הכלל לא התרומם.
אם כך, ואם הכישלון באחישנה היה הכלל, הרי שהתיקון יגיע בעיתה. אם כשלנו להגיע לתפקוד מלא כעם הנבחר, הרי שכעת, בעיתה, לשם נגיע. עכשיו השאלה היא איך…
יום השם אינו רק יום שימחה ואור. הוא גם יום אפילה וצער. השמחה היתה עשויה להיות שלמה אילו היינו משכילים, באחישנה, להיות שלמים בעצמינו. אבל שוב, למרות אלפיים שנה, זה לא קרה. בין אם כעונש על המרגלים או העגל, בין אם על החזרה לציון הצולעת לשעתה, אבל הכי הכי לאורך כל השנים – ההתנכרות שלנו אליו.
ואולי, שובו אלי ואשובה אליכם? הוא מוכן לקבלנו, נקיים מחטאותינו, אבל אנו, לא טובים אנו מאבותינו. והגאולה, אינה באחישנה או בזכותנו, כי אם בעיתה, בהגיע המועד, נקיים מכל חטא כללי.
אבל לא מהחטא האישי. בזה מעולם לא הפסקנו להימדד. כל עוד היה סיכוי לאחישנה, גם יתכן והיתה משמעות ליחיד, עבור הרבים. אבל ראינו שדרך זו לא צלחה, ואף אחד לא הצליח להביא את הגאולה למרות הרבים. אז כמובן, החטא האישי עליו אנו נמדדים בנפרד, אבל אנו, בניגוד לכל אומה אחרת, נמדדים גם יחדיו, ונכשלנו, לפחות עד כה, הן באחד והן בכללי.
מה בעצם אני בא להגיד? שהכללי כבר, ואולי מעולם לא היה, בידינו. האחריות על הזולת מעולם לא היתה שלנו. כל מה שיכולנו להפגין הינה דאגה, כוונה ועשייה. וזוהי בדיוק הנקודה בה נכשלנו, ראיית האחר מתוך התחברות, גם אם האחר כלל לא מובן לך.
ומכאן האיחוד. לא מהאישי, מהבחירה לכאורה, אלא מההבנה, מהרצון ומהכוונה. ובלי איחוד, כמו אברהם ורשב"י בזמנם שהתחילו לצמצם (אם אלף, אני ובני מהם. אם מאה, אם עשר צדיקים בסדום), נצטמצם גם אנחנו עד שנגיע לאן שנגיע. האם יש מי מאיתנו שנקיא מהחטא? לדברי רשב"י – הוא ובנו, ומשורש זה תגיע, ב"ה, גאולת כולנו.
בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל
שני חיי 