הפעם, ללא עריכה, ללא "בישול" אלא טרי מהשדה או יותר נכון- ישירו מהשדה.
מה אנחנו רוצים? מה המטרה שלנו?
האם כאינדוידואלים- לצבור עוד ועוד רכוש? כמה אינדוידואלים גילו שעוד ועוד רכוש אינו מבטח אותם בפני דבר? כבר אמרו החיפושיות- כסף לא יכול לקנות אהבה, והוא לא יכול לקנות הרבה הרבה דברים אחרים. כבר אמרו גם חזל"ינו- איזהו עשיר- השמח בחלקו.
ומי לא שמח בחלקו? מי שאין לו מספיק. אין לו מספיק אדמות, נפט, ביטחון, גם בריאות כמובן. כדי להיות שמחים בחלקנו אנחנו צריכים להתגבר על מלחמות ההשרדות הבסיסיות, להתעלות מעל הצרכים האינדוידואליים שלנו, כי מי שעסוק בסיפוק צרכיו האינדוידואליים לעולם לא יהיה לו מספיק.
אבל זה קשה, וכל זאת למה? כי זה מה שפרעה עשה לנו במצריים- שלא יהיה לנו בכלל זמן לשקוע במחשבות ורק נעבוד ונעבוד ונעבוד. בדיוק כמו כלכלת העבדות המודרנית.
ואם נפסיק להיות עבדים הרי אז נצטרך להתגבר על הבעיה הראשונה והבסיסית ביותר שלנו- הסיבה לעבדות. היא לא תמיד נובעת מבחוץ, מהחלטות ממשלה וגישה קפיטליסטית. היא נועדה לשרת אצלינו את הצורך של "אני רוצה", את הצורך לספק את הרצונות שלנו, את יצר ההשרדות שלנו שסבור שעוד מקנה ביטחון. אך אם נקבל כעובדה כי כל הכסף שבעולם וכל הקשרים שבעולם לא יצילו אותנו בכל מחיר, אולי אז נפסיק להיות עבדים ונחפש את הקניית הביטחון שלנו במקום אחר.
כמו למשל- בחברה. אם הקנאה לא תשרור בינינו ואם הפחד אחד מהשני לא יהיה קיים, הרי אם אדם יזדקק לעזרתי לא אהסס לעזור לו ולא אחשוב שעזרה לאחד באה על חשבון משהו שלי. מתן תמיכה לאדם רק מעצימה אותי- לא בעצם הנתינה אלא בעצם חיזוק השרשרת על כלל מרכיביה. למעשה ההסתכלות הממשלתית הנכונה צריכה להיות חיזוק החוליה החלשה ביותר בשרשרת בכל פעם. אם פעם זו הרפואה, אם החינוך, אם תשלומי המיסים. להכריז על שיטת עבודה ולהתחיל לפתור את הבעיות אחת אחת. אבל כמו שאנחנו עוסקים בהשרדות- כך גם הפוליטיקה והממשלה. הרי הם הפכו להיות תמונת ראי שלנו- לא אנחנו שלהם. בגלל הפחד שלנו והרצון שלנו במציאת ביטחון עבור פחדינו- אנו בוחרים באנשים שלדעתנו מוצאים את הפתרון עבור פחדיהם שלהם, גם אם זה מגיע על חשבונינו, וכך לאט לאט החלה המערכת הפוליטית להתמלא באנשים שכל האינטרס שלהם הינו אישי בלבד, ולא קהילתי. לא עבור העם אלא עבור עצמם.
ואנחנו? מקבלים מזה ביטחון- כי הרי אם הם מוכיחים שאפשר, הרי גם אנחנו יכולים, אבל אנחנו לא מבינים שזה משחק של אחד נגד השני ולא אחד ביחד עם השני, הרי זו הסיבה שבחרנו בהם! וכך הם ממשיכים לקחת מאיתנו עבור עצמם, ואנחנו ממשיכים לכרוע בנטל אבל רוכשים ביטחון מעצם העובדה שאולי, יום אחד, יתהפך הגלגל ואנחנו נעלה למעלה וכך את אותו ביטחון שהם השיגו- גם אנחנו נשיג.
וכך מתנהל לו העולם, וכך מתנהלת לה מערכת בחירות אחת אחרי השניה, כאשר כל מה שמענין אותם זו השרדותם, וכל מה שמענין אותנו זו הישרדותינו.
ואם נגלגל את המצב קדימה לעוד חמש מאות שנה- קיבלנו את דעאש. דעאש- זה כאן.
אבל- אם נבין שהביטחון שלנו לא מגיע ממקומות חומריים- לא מכסף, לא מקשרים שמתבססים על כסף ושליטה, אלא הביטחון שלנו יגיע ממקום אחד בלבד- מהקהילה, מהחברה. הביטחון שלנו יגיע מכך שנדע שאם נשלח את בנותינו לבית הספר- הן גם תחזורנה משם. שאם נשקיע בעסק- יעודדו אותנו ויקדמו אותנו ולא ינסו להפיל אותנו כל רגע. שאם נגיע עם רעיון מבריק לא ינסו לגנוב לנו אותו אלא ינסו לקדם אותו עבור כולם- לא רק עבור האדם עצמו.
כך, לפתע, יוכל כל אדם לתת את תרומתו לחברה. זו לא תהיה חברה קומוניסטית בה כולם ימדדו באופן שווה, אבל ההזדמנויות של כולם תהיינה שוות- כי אנחנו נרצה לקדם את אותו ילד מנתיבות שהוא מבריק- אבל אין לו כסף לעשות פסיכומטרי, או את אותה ילדה חרדית שגילתה תגליות מתמטיות מדהימות- אבל היא לא יכולה ללמד אותם ולפתח אותן כי החברה מאיימת עליה מבחינה תרבותית. אם נרצה לנצח את הזולת- הרי אותו ילד מנתיבות לעולם לא יצליח לצאת משם ואם נרצה רק לבטח את עצמנו, לכאורה, הרי אותה בחורה חרדית לעולם לא תוכל לשתף אותנו בתגליותיה.
אז איך?
קודם כל- לא לפחד. כל העולם כולו- כבר אמרו חכמים וטובים ממני, אבל ברגע שנפסיק לפחד מאובדן השליטה, נפסיק לחפש את השליטה לכאורה ונסכים רגע לנוח, לנשום ולהתבונן אולי נראה את מה שמונח לנו כל הזמן מול העיניים.
אנחנו בני ישראל.
במשך כל הבלוג הזה (והרבה יותר מחוץ מבלוג) עסקנו בשאלה מי הם בני ישראל, מה מהות שני החיים ומה לעזאזל רוצים מאיתנו.
זה מאוד פשוט- ישראל הוא יעקב. יעקב הוא ישראל ועדיין- האחד אינו השני.
לאברהם השתנה השם פעם אחת ומאז- נשאר קבוע. מאותו רגע שנוספה לו תוספת, הוא לא חזר להיות מה שהיה פעם. הוא הפך להיות מי שאנחנו מכירים היום בתור אברהם.
יצחק- מעולם לא השתנה. הוא נולד יצחק ומת יצחק ואולי דוקא מכאן חולשתו, כי צדיקים גמורים אינם עומדים היכן שבעלי תשובה עומדים.
ויעקב- הפך לישראל וחזר ליעקב וחוזר חלילה. זהו שינוי מצב התודעה שלו- ושל כולנו. כולנו יכולים להיות ישראל, אבל יכולים לחזור להיות עם שתי רגליים "על הקרקע". זוהי מהות שני החיים. כשיעקב הופך לישראל- הוא כבר לא יעקב.
וַיִּקְרָא יַעֲקֹב, אֶל-בָּנָיו; וַיֹּאמֶר, הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. ב הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ, בְּנֵי יַעֲקֹב; וְשִׁמְעוּ, אֶל-יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם
יעקב קורא- וישראל מדבר.
מי פוחד? יעקב:
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-שִׁמְעוֹן וְאֶל-לֵוִי, עֲכַרְתֶּם אֹתִי, לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ, בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי; וַאֲנִי, מְתֵי מִסְפָּר, וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי, וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי.
יעקב הוא אנחנו בחיי היום יום- פוחדים קצת, חרדים קצת, כועסים קצת. אבל בכולנו יש את ישראל. מי הוא ישראל?
וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף, הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם–לְכָה, וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם; וַיֹּאמֶר לוֹ, הִנֵּנִי.
מדוע שלח יעקב את יוסף לשכם? זה בדיוק הענין- לא יעקב שלח כי אם ישראל, ויוסף, בעל החלומות, יודע מי שולח אותו והולך לבד, ללא הגנה, לא רק למקום שבו ביצעה משפחתו טבח נורא (שכם) אלא גם לחפש את האחים שלו ששונאים אותו. למה? כי זו תוכניתו של הקב"ה, כפי שהובעה על ידי ישראל.
ולכן, כאשר פוגש יוסף את אחיו הוא אומר להם :וְעַתָּה, לֹא-אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי, הָאֱלֹהִים
אז קשה לשרוד פה בארץ, אבל למה? למה שמנו עלינו שליטים שאין דרך ארץ לפניהם? ולא- אני לא מדבר על ימין ושמאל, לא על ביבי ובוז'י, זה בכלל לא משנה. מי מהם "ישראלי"? מי מהם מבין מה הוא מייצג ומה האחריות שלו? אפלטון כבר אמר ב"מדינה" שרק אותו אחד שלא רוצה להיות מנהיג- הוא היחידי הראוי להנהיג כי הוא מבין את האחריות הכבידה המונחת על כתפיו. כל מי שרוצה להנהיג, לפחות במציאות של היום- לא ראוי מעצם הגדרתו.
אז איך משתחררים מזה?
ככה:
וַיְצַו אֶת-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ–כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם; וְאָנֹכִי, אֶהְיֶה עִמָּךְ
לא אנחנו בוחרים. לא אנחנו בוחרים במה נעסוק בחיים. לא אנחנו בוחרים האם נהיה בריאים או חולים (חלילה). לא אנחנו בוחרים האם להקים משפחה, כמה ילדים יהיו לנו ומה תהייה אחריתם. אנחנו בוחרים רק בדבר אחד- כיצד נגיב, וגם זה בסימן שאלה גדול.
אז הנה- עכשיו, כשאנחנו הולכים לבחירות, במי נבחר? במי ש:"וימררו את-חייהם בעבודה קשה, בחומר ובלבינים, ובכל-עבודה, בשדה–את, כל-עבודתם, אשר-עבדו בהם, בפרך.".
מספיק לבזבז את חיינו בגלל הפחדים של אחרים. מספיק להפוך אותנו לעבדים לאידאולוגיה שאינה שלנו. שלח את עמי, אבל כדי שפרעה ישלח את העם, העם צריך לשלוח את עצמו קודם לכך. וכמו שמכות מצריים נועדו לבני ישראל לא פחות מאשר לפרעה ולמצרים, האם עלינו לחכות שיתרחשו כאן מכות מצריים כדי להתעורר?
אז הנה- קיבלנו את דעאש. דעאש עלה מתוך מכות קודמות- והכפיל את עוצמתן. דעאש הוא אותם אלו שאין להם יותר בשביל מה לחיות ואין להם יותר מה להפסיד והם מקריבים את עצמם עבור הביטחון הקולקטיבי שלהם- באופן קיצוני והפוך מאשר הדרך שלנו.
כדי שנוכל לעמוד בפניהם (והם יבואו- שלא יהיה לאיש מכם ספק)- אנחנו צריכים קודם כל למצוא את הצד ההופכי שלהם, את הצד שלנו, את חיזוק הקהילה והשכן והאח מתוך אהבה, לא מתוך תועלת. כאשר נעמוד יחדיו, חזקים ומאמינים בזולת, נוכל לעמוד כשכם אחד ולהראות לעולם שלא הכמות הינה העיקר אלא האיכות. ביחד- נוכל להחזיר את העולם למקום טוב יותר, יפה יותר ואמיתי יותר, ולא לתת לכוחות השחור או לאדישות המערבית להשתלט.
בכל מקרה כך יהיה- השאלה היא האם נצטרך לעבור את מכות מצריים קודם לכן- או שנתעורר לבדינו….
בוקר טוב עולם
שני חיי 